| תאריך הדו"ח | מיקום | סוג | מצב הים | עומק משוער | סגנון הדייג: |
| 7/11/2012 | מרכז - הרצליה | מים מלוחים | שקט עד גלי | 0 - 10 מטר | דיג חופי בים - פתיונות (סרף) |
| תפיסות דגים | ||||
|---|---|---|---|---|
| שעת תפיסה | פיתיון | סוג הדג | כמות | משקל כולל בק"ג |
הדו"ח:
זה לא דוח תפיסה , למרות שיש בו דגים.
ועל הדרך יש כמה תובנות לדייג מעשי.
סיפור המעשה :
כהכנה למזג האוויר הסוער שיפקוד אותנו בסוף השבוע (שישי),
חשבתי לנסות ולתפוס חלון הזדמנויות ערב הסערה (חמישי)
בתקווה שכמה טורפים ינסו להעמיס את עצמם בחלבונים לפני הכניסה לעומק.
על מנת להגיע מוכן ולמקסם את השעות הספורות שיעמדו לרשותי,
החלטתי לרדת כבר היום בצהריים לשעה קלה בחוף וללקט לי כמה דגי פתיון שיחכו במקפיא עד מחר.
הציוד פשוט, ובכוונה (כדי לא להישאר יותר מהמתוכנן) לא סחבתי איתי דברים מיותרים מעבר ל :
מקל קל ,
ריג סביקי,
חבילת קרסים,
תולעים
ולחמניה מתוקה (בשבילי)
.בחרתי הפעם לרדת בקטע חוף בו לא ביקרתי כבר שנים,
מבט אל החוף לא מבשר טובות
הכל חול אין אבן אחת במים, מים רדודים לפחות ב-30-40 מטר הראשונים.
הרוח צפונית ומאד מרגיזה, והסחף חזק לכיוון דרום.
מחמש את הסביקי עם פיסות תולעים ומהמר שייקח לי בדיוק חצי שעה לסיים את הפרוייקט ולחזור עם מספיק חתיכות למחר .
המציאות בשטח טופחת על פניי וכל ניסיון לאתר נקודה טובה תוך סריקת שטחים שמסביבי, נוחלת אכזבה.
20 דקות של עבודה ועדיין כלום,
מביט לשמאלי ומבחין בבחור צעיר שמתעסק ממש על קו החוף עם משהו קהה,
ומידי פעם הבחור מנתר בבהלה אחורה.
המחשבה הראשונה היתה צב ים,
הנחתי מייד את המקל וצעדתי לכיוונו במהירות,
תוך כדי התקרבות אני מזהה את הלוקוס.
הבטן נפוחה להחריד (הריון ?) והדג מנסה להילחם בגלים ששוטפים אותו החוצה,
התמקמנו מולו יחדיו כחוצץ מול החוף, וניסינו כל אחד בתורו לאחוז בדג ולהעביר מים דרך הזימים
תוך ניסיון לאושש אותו ולהחזירו פנימה.
היה לנו ברור והשאלה כלל לא עלתה לאוויר– את הדג הזה חייבים להציל !
"נלחמנו" כמו גיבורים, להערכתי משהו כמו 15-20 דקות עד שכבר היה ברור לשנינו ....(לשלושתנו).
מצד אחד הדג ניפנף אותי בעוצמה אדירה ברגע שאחזתי בו אך מצד שני כוחותיו לא עמדו לו מבחינת איזון בתוך המים, מה שגרם לו להתהפך תוך כמה שניות ולחזור חזרה אלינו שוב ושוב.
נדמה היה כאילו אני והבחור מחכים אחד לשני מי יכריז ויפסוק כי המצב חסר סיכוי.....
"זה אבוד" אמרתי לו עם תוספת של כמה מילות הערכה על ניסיונותיו,
או אז סיפר הבחור על אביו ותחביבם המשותף כדייגים (לא פעילים),והוסיף :
"אבא מאד יתרגש לקבל אותו".
ארזנו את ההפתעה , תמונה, והבחור יצא לדרכו עם כמה ק"ג של חריימה משובח.
השעה כבר נגמרת לה, ואין לי פתיונות למחר,
זורק 3-4 פעמים אך לשווא, ומחליט לוותר,
אורז את התיק על הגב וצועד עם החכה פתוחה (המחשבות עוד עם הלוקוס).
מביט ורואה שעל הסביקי נשארו כמה פיסות בשר ומחליט לנסות משהו,
זורק הכי חזק נגד הרוח ונגד כיוון הסחף,
עם הנחיתה במים אוסף מייד את החוט העודף שמקבל בטן ענקית,
ומוריד את המקל כמשתחווה לים.
נותן לים לעשות את שלו ומחליט לתת לזרמים ולגלים להחזיר לי את הריג,
העניין אורך בערך דקותיים.
מזריקה לכיוון צפון מערב הריג משנה כיוון ביעף לכיוון דרום ומתקרב אליי,
מגלגל שוב חוט עודף ואת הקטע האחרון מחליט לאסוף תוך כדי צעידה צפונה וגלגול איטי מאד.
בסופו של דבר הריג מגיע למרחק של 4 מטר מהחוף ואני מגלגל את החוט מדרום לצפון בקו מקביל לחוף.
העניין מצליח, התנפלות מטורפת על הריג,
מסמן את הנקודה,
פורק את התיק ומתחיל בעבודה שמסתכמת בשקית "פתיונות" בדיוק בכמות הנחוצה ומחליט להפסיק.
מקפל ומדבר עם סקוויד בטלפון שנותן תאוריה מעניינת מאד:
כל זמן שהטורף היה ברדודים לא מצאתי את מקבצי הדגים שתמיד נמצאים שם, קצת אחרי שהשטח "נרגע" החבר'ה חזרו לפעילות.
אגב, לסקוויד היתה תאוריה מעניינת גם על הבטן הנפוחה והציפה של הדג – הבמה שלך להסברים.
מקווה שמחר תהיה סיבה טובה לדיווח נוסף מהשטח.
מצ"ב תמונה, וסרטון של הרגעים האחרונים......
נ.ב
בשנה שעברה, לא הרחק משם קרה לי אותו הדבר עם פארידה
לדו"ח הישן- לחץ כאן
