מזג האוויר מתחמם כרגיל לעונה ויחד איתו מתחממת עונת הדיג במתוקים, העונה האהובה עלי.
יום לפני הדיג, הטמפרטורה הגיעה ל 37 מעלות ולא ירדה כל היום. אבל זה מה שיפה בברזיל, כשהטמפרטורה עולה בסוף יורד גשם שמוריד את הטמפרטורה לרמה נסבלת ואף נעימה. גשם בקיץ, מי היה מאמין.
דניאל איבד שוב את המפתחות של הרכב. אני אומר לו לבדוק (שוב) בקופסת הדמויים ולמצוא אותו שם (שוב). לא עוזר, מבטל את הדיג. אני מתעקש וקובע שאני מגיע אליו לאסוף אותו.
שש בבוקר, שני קיאקים על הגג ויוצאים לדרך. היעד, מאגר נזרה, המקום בו מתחיל המאגר, שלוש שעות נסיעה, חלק לא מבוטל ממנה בשטח.
בדרך אני נדהם מהיופי עוצר הנשימה. עוצר לצלם כמה תמונות ודניאל אומר, "חכה, עוד לא ראית כלום". נהר רגוע ויפה שיוצר אגם קטן. בסוף האגם מפל קטן ולאט לאט הנהר נהיה צר, תלול ומתחפר בסלעים בין העצים.
מגיעים לנקודה וכל מה שאני רואה זה מפל ענק יורד ישירות לתוך המאגר.
זה הזמן לספר שרוב מאגרי המים בברזיל הם לא טבעיים. הם משמשים לייצור חשמל, לתעשייה ולצריכה ביתית. 100% מהחשמל של ברזיל הוא הידרואלקטרי. בסאו פאולו, כל המאגרים מחוברים אחד לשני בתעלות מלאכותיות, צינורות ענק או על בסיס נהרות ישנים. אני כותב ישנים מפני שהנהר שהיה פעם טבעי וקטן, נהייה נהר עצום וכל מה שהיה טבעי בו בעבר השתנה. שטחים שלמים הוצפו והפכו למאגרי ענק שמשאירים את הכינרת הקטנה שלנו הרבה הרבה מאחור. בעלי החיים שפעם חיו במים האלו, רובם לא קיימים. הרבה מינים שחיים שם כיום לא שייכים לאזור המחייה הזה ספציפי. חלקם שוחררו שם על ידי חברת המים של סאו פאולו על מנת לשמור על איכות המים, וחלקם על ידי אנשים פרטיים. אז הטבע שלנו מלא בהתערבות האדם, וזה לא הטבע המקורי, אבל זה עדיין טבע ואני עדיין נהנה ממנו כמה שאפשר. האזור בו דגנו, הוא האזור הפחות מושפע מהתערבות האדם בכל המאגר העצום הזה. במרחק קילומטרים בודדים, ביום אחד חתרנו לשלושה מקורות מים שונים שנכנסים למאגר, שניים מלאכותיים ואחד טבעי, כמו פעם. תראו בסרטון.
מגיעים למקום בו חונים את הרכב ואני מהופנט למפל העצום שיוצר הנהר שנסענו לאורכו. מורידים קיאקים ונכנסים למים. כבר מרחוק, מרגישים את הזרימה. מתקרב למפל כמה שאפשר, מטרים בודדים מהזרם החזק, והזרם החוזר משאיר אותי במקום. זורק דמויים ישירות לתוך הזרם. המים מעושרים בחמצן, מושכים אליהם טורפים ונטרפים כאחד. שנינו זורקים וזורקים אבל היום כלום לא נתפס באזור המפל.
ממשיכים במאגר לנחל אחר, הרבה יותר קטן אבל טבעי לחלוטין. על הדרך אני זורק את הדמוי 2.5 גרם של דקטלון. לא עברו 20 דקות מאז שנכנסנו, כמה זריקות ונתפסת ז'קונדה. זאת הז'קונדה הכי גדולה שאי פעם תפסתי. קרב קטן, צילום וחזרה למים. דניאל מחליט לקרוא לדמוי שלי "אגודל לא" בעברית. אלו המילים היחידות שהוא יודע בעברית. זה תרגום חופשי שלי לביטוי הברזילאי "דדאו נאו". ביטוי שמשמעו לתפוס דג, לא משנה מה, לא משנה הגודל, רק לתפוס דג ביום דיג ולא לצאת בידיים ריקות.
אז אני עם הדמוי "אגודל לא" בפעם השנייה שאני משתמש בו, אחרי שבדיג הראשון הוא תפס למברי, טילפיה וטראירה באותו יום. בהחלט הצלחה. (אני כותב את הדוח הזה באיחור, וכדרך אגב אוסיף שהוא יתפוס גם טוקונרה וגם טמברנה. כלומר, שישה מינים שונים וזה עוד לפני שלקחתי אותו למים מלוחים) הדמוי קיבל את השם שלו בזכות ולא בחסד…
ממשיכים לאזור רדוד מאוד, חלק גדול בו לא ניתן בכלל לפדל. מקום אידיאלי לדגים, מלא צמחייה, מלא דגי טרף, מלא מקומות קינון. ברקע דייגי רשתות סורקים את הגדה ומנקים כל דג הכי קטן שיש. לפחות אלו רשתות זריקה ולא רשת עומדת. מה שאבסורד הוא שאלו לא דייגים מסחריים. הם עושים את זה להנאה, לא פרנסה. והם קוראים לזה "לדוג". קשה לי להבין את ההנאה שבדבר וקשה לי לראות את הדגיגונים שהם מוציאים מהמים. אני לכל הפחות הייתי קורה לזה איסוף דגים ולא דיג. משתדלים לא להתקרב אליהם והולכים לדוג באזור אליו הם לא יכולים להגיע.
ממשיכים באזור הרדוד שנפרס על שטח יחסית רחב אבל הולך ומצטמצם. אני מוצא את עצמי חותר בתוך נחל קטן ברוחב של פחות ממטר, מתפתל בין העשבייה ופתאום הנוף משתנה, הנחל נפתח, עצים ואני שומע רשרוש מים קל. שני מפלים קטנים נשפכים אל הנחל. אנחנו רואים מידי פעם למברי קטן קופץ לאכול, זורקים דמוים אבל כלום לא נתפס. מקום יפה, מצלמים וחוזרים.
בחזרה בשטח הפתוח, דניאל עם סט BFS - אולטרה לייט לרולר שוכב, זורק דמוי טופווטר ומפעיל אותו כמו שרק הוא יודע. ננעל על טוקונרה נחמד בגודל של כארבעים ס"מ.
ממשיכים לדוג, אני עם אולטרה לייט "רגיל" ודמוי טופווטר קטנטן. מגיע לאיזו פינה שנראית לי מזמינה טוקונרה. זורק ורואה גלים עוקבים לי אחרי הדמוי. ממשיך להפעיל את הדמוי בזיגזג מדוייק ובום. ננעל טוקונרה בגודל 40 ס"מ, יפיפה. מביא אותו לקיאק, מנסה לשחרר את הגריפר אבל הטוקונרה מהיר ממני. בזמן שאני עם יד אחת מסתבך עם הגריפר, הרפיתי חוט בלי לשים לב והטוקונרה השתחרר וברח. מתבאס קצת אבל אין מה לעשות.
זה הטוקונרה הראשון שלי אי פעם על אולטרה לייט. לצערי, הדגים באותו יום עוד היו קצת רדומים ואף אחד מהם לא נתן פייט אמיתי.
ממשיכים, אני רואה תקיפות מרחוק. קורא לדניאל ושנינו מתמקמים רחוק מהתקיפות ומנסים טופווטר. זורקים וזורקים וכלום. הדמוי של דניאל נתפס בשיחים, הוא משאיר את הדמוי ועובר לדוג עם החכה שניה. לאחר כמה דקות דניאל אומר שאין מה לעשות, אין פה כלום, והולך לשחרר את הדמוי. תוך כדי שדניאל כבר באמצע האזור בו היו תקיפות, אני אומר לו שיחכה רגע. נזרוק מינו, אין מה להפסיד. זורק את הדמוי "אגודל לא" ועל הזריקה הראשונה ננעל על טוקונרה נחמד. קטן, חצי מהגודל של הטוקונרה שאיבדתי, אבל נתפס. מביא אותו לקיאק, תמונה, סרטון ושחרור.
אני שמח, עוד מין לאוסף לדמוי אגודל לא. מחליטים לעבור מיקום. חותרים למפל נוסף שנשפך למאגר, לגמרי מלאכותי, כולו בטון ואני משער שזה צינור ענק שמגיע ממאגר אחר. לצד המפל עומדים "דייגי" למברי עם רשתות איסוף. מכניסים רשת למים ומנסים לגרוף דגים. לא הם ולא אנחנו תופסים שום דבר.
חוזרים חזרה, אני רואה תקיפה אחת קטנה ליד הגדה. זורק לאזור אבל הדמוי נתקע לי בשיחים. מגיע לגדה לשחרר את הדמוי. אומר לדניאל שיחכה רגע כי ראיתי כאן תקיפה. אבל אני ממש נמצא על אזור התקיפה אז אין סיכוי שאתפוס. זורק למקום אחר לגמרי וכשהדמוי כבר ממש ליד הקיאק, יוצאת הז'קונדה מהמחבוא, עוברת לי מתחת לקיאק ותוקפת את "אגודל לא". אני נקרע מצחוק ולא מאמין שהצלחתי. מוציא את הז'קונדה, נותן לה צילום נחמד ומשחרר אותה לחופשי. חוזרים, על הדרך דניאל תופס גם כן ז'קונדה, אבל הייתי רחוק אז לא ראיתי מה הולך שם.
מתקרבת שעת ארוחת הערב של הדגים, השעה בה הדגים הכי פעילים במשך היום. אבל אני מקבל טלפון עצבני מאישתי, "איך נסעתם לשם? היית לבד באוטו?" לא חושב אפילו לשקר לה… היא יודעת את האמת עוד לפניי. היא כועסת כי היא מפחדת ובצדק שאני אדבק בקורונה, אדביק אותה, את הילדים ואת ההורים שלה. מקבל את הדין ולמרות ששעת ארוחת הערב של הדגים מגיעה, גם שעת ארוחת הערב של הילדים. מחליט לחזור מוקדם, לנסות להגיע ולעזור להאכיל את הילדים.
אנחנו כמעט מול הרכב, אני שומע בום ענק של דג קופץ מעל המים. רואה טוקונרה עצום בגודל של כמעט מטר. קורא לדניאל, הוא שמע אבל לא ראה. ואז שוב, עוד בום, עוד קפיצה, הפעם שנינו רואים. דניאל אומר, "כן, גם כאלו יש כאן". פעם ראשונה שלי, לא ידעתי שהם מגיעים לגודל כזה בסאו פאולו. אבל כשחושבים על זה, הגיוני.
יוצאים מהמים, מעמיסים את הקיאקים. אני רואה "תלתל" פלסטיק לבן יוצא לי מתחתית הקיאק. שריטה חדשה מביאה אותי למסקנה על העמידות של קיאק תרמופורם. כתבתי על כך לפני שבוע בפוסט בשם "בניית קיאק תרמופורם".
מתחילים לנסוע בדרך עפר ופתאום אני רואה מרחוק נחש צבעוני, שחור, אדום, לבן, יפיפיה, ומאוד ארסי. נחש בשם קוברה קורל https://pt.wikipedia.org/wiki/Cobra-coral לא מספיק לצלם, נעמד ליד המקום בו הוא חצה את הכביש. יודע בדיוק איפה הוא נמצא. חושב עם עצמי אם לצאת, לקחת איזה מקל ולנסות לתפוס תמונה. מוותר על הרעיון עוד לפני שסיימתי לחשוב אותו… וזהו.
כמובן שלא הצלחתי להגיע לזמן האוכל של הילדים. כרגיל נתקעתי בפקקים של סאו פאולו. סך הכל הייתי קרוב לחמש שעות באוטו מאז שיצאנו מהמים ועד שהגעתי הביתה, כולל להשאיר את דניאל בבית. נסיעה של שלוש שעות, התארכה כמעט פי שניים. חושב ברצינות לעבור לקיאק מתנפח ולקחת אותו על האופנוע.
תודה שקראתם
Sent from my iPhone using Tapatalk
חוץ מהנסיעה הארוכה בעיקר בדרך חזרה. 
.
