06/10/2020
מזג האוויר בתקופה הזאת בברזיל מאוד הפכפך. אנחנו נמצאים באביב, יש ימים מאוד חמים ולא יורד בהם גשם ויש גם ימים קרים יחסית עם המון גשם ומעט שמש. הבעיה העיקרית באביב היא שהתחזיות מאוד לא מדויקות.
בודק מזג אוויר והתחזית אומרת מזג אוויר מצויין, בסביבות 28 מעלות אין שום צפי לגשם. יוצא מהבית ביום עם המון שמש ויחסית חם, 32 מעלות בעיר עצמה. מגיע למאגר בילינגס, שם אמור להיות 28 מעלות אבל הטמפרטורה מתחת ל-20. יש מעט עננים ואני כבר מרגיש שהולך להגיע ערפל. נכנס למים, חותר כמה דקות ויורד ערפל כבד. מגיע לנקודות שלי, חכה "כבדה" 4-10 גרם רולר שוכב עם דמוי טופווטר לטראירה, וחכת אולטרה לייט רולר עומד לז'קונדה. זורק וזורק, וכלום. עוד נקודה ועוד נקודה, מגיע לשלוחות הצפופות, נכנס לעומק וזורק, ושום דבר. עובר כמה שלוחות כאלו, נכנס ממש לעומק השלוחות, צפוף בין העצים, מקומות שבדרך כלל שורצים בז'קונדה ולא תופס כלום. מגיע לשלוחה בה תפסתי בעבר המון ז'קונדה וטילפיה. זורק את הדמוי של דקטלון 2.5 גרם שכבר קיבל את השם בעברית "אגודל לא" ביציאת דיג האחרונה עם דניאל. מרגיש תקיפה קטנה, ממשיך לגלגל ורואה ז'קונדה עולה כמעט עד הקיאק, תוקפת שוב את הדמוי, מרגישה משהו מוזר ולא ננעלת. מתבאס ומשלים עם העובדה שהיום כנראה לא אתפוס שום דבר. יש ימים כאלו. כשקר, הז'קונדה לא תוקפת. ממשיך פנימה ומגיע לסוף אותה שלוחה , אזור רדוד, צפוף בעצים, חשוך ויפיפה.
באותו מקום בדיוק תפסתי לפני שנה טילפיה בגודל נחמד.
סרטון משנה שעברה:
זורק כמה פעמים, ומשהו תוקף ומושך לי את הדמוי. משער לפי הגודל שזו לא ז'קונדה, לפי המיקום גם לא טראירה. הדג מכופף את האולטרה לייט, לוקח חוט ואחרי קרב קצרצר עולה טילפיה נחמדה. גודל סביר, לא משתווה לטילפיה לפני שנה אבל אני שמח עד הגג. לא יצאתי "דדאו" - ביטוי בפורטוגזית שמשמעו לסיים יום דיג בידיים ריקות. מכאן גם נובע שמו החדש של הדמוי של דקטלון.
משחרר את הדג, ויוצא מהשלוחה. ביציאה מרגיש הרבה יותר את הרוחות והערפל. מחליט לחזור, עשיתי את שלי להיום. מפדל בשקט, עופות מים לא מרגישות שאני מתקרב, ואני ללא כוונה מפתיע ומפחיד כמה עופות גדולים. שומע רעשים במים, מתקרב ורואה ציפור פצועה. תמונה, סרטון ואין לי יותר מידי מה לעשות.
בחזור הערפל כבד, ואני עם קיאק שלא יודע לשמור על כיוון. נצמד לגדה אבל לא יכול להיצמד מידי בגלל שחלק מהמקומות ממש רדודים. מאבד כיוון כמה פעמים, חותר קצת לכיוון ההפוך אבל בסוף מוצא את המיקום שלי. לא ניתן היה לראות יותר מעשרה מטרים קדימה. הסתמכתי על כיוון הגלים כדי לנווט אבל כאשר התקרבתי לאי קטן (בלי לדעת) הגלים שינו כיוון וזה קצת בלבל אותי. החלטתי להסתמך על כיוון הרוח, פעם ראשונה שאני מנווט בעזרת האוזניים, זה היה מצחיק ומוזר בו זמנית. למי שלא מכיר, הדרך הכי טובה למצוא את כיוון הרוח היא על ידי שמיעת הרוח בו זמנית בשתי האוזניים, הכיוון אליו מסתכלים הוא בדיוק הכיוון ממנו מגיעה הרוח. השיטה של להרטיב את האצבע ברוק, להרים יד ולהרגיש איזה אזור באצבע מתקרר, עובדת יפה מאוד, אבל רק בסרטים מצויירים…
אז אני יודע מה הכיוון שלי ולאן אני צריך להגיע, פחות או יותר שלושים מעלות מערבה מכיוון הרוח. מפנה מבט כך שאני שומע את הרוח יותר באוזן ימין ופחות בשמאל, ומגיע בדיוק לגשר תחתיו אני אמור לחצות. חוצה, יוצא, מעמיס ומסיים את היום הרבה יותר מוקדם מהתכנון. כמובן שבבית, חצי שעה מבילינגס, שמש וחום שעולה מעל ל 30 מעלות ונשבר בסופו של דבר בגשם קל, כיאה למדינה טרופית כמו ברזיל.
סרטון:
08/10/2020
עדיין בחופש, עדיין אמצע שבוע ועדיין אף אחד לא יכול אז מחליט לצאת לבד. חופש סוכות וזה חשוב מאוד, בימים אני לא עובד אבל בלילות לומד. את האוניברסיטה שלי לא כל כך מעניין שזה חג יהודי והשיעורים מתקיימים כרגיל, עד כמה שניתן בימי קורונה. כרגיל, לצערי, הכוונה לשיעורי אונליין בגלל המצב.
חושב לאן לצאת, מוותר מראש על בילינגס שם אני בטוח שיהיו ערפל ורוחות. זה אומנם הכי קרוב לבית אבל בגלל הגיאוגרפיה של המקום, מזג האוויר שם תמיד הפכפך. מחליט ללכת למאגר נזרה, למקום יחסית קרוב במאגר, שעה וחצי נסיעה. העיר אסרה וחסמה את כל הכניסות למים וצריך להיות יצירתיים. פותח מפות גוגל ומחפש דרכים ישנות. מוצא כמה, מסמן על המפה, מחשב את הדרך הכי קצרה, מארגן ציוד ערב לפני והכל טוב. קם בבוקר, מוריד את הילדים בגן שנפתח מחדש בדיוק השבוע לאחר חצי שנה, ונוסע. מפעיל וויז כדי לדעת איפה יש מצלמות ופקקים. אני כבר רגיל לזה שהוויז בברזיל תמיד מתעקש לנסוע במקומות הכי פקוקים ומסוכנים שניתן. מתעצבן קצת אבל לא מניע את האוטו עד שאני לא מוצא את המסלול הנכון שתכננתי יום לפני במחשב. מתעכב כמעט חצי שעה ביציאה בגלל הוויז, קצת מרגיז אבל ניסיון כואב לימד אותי שזה זמן ששווה להשקיע.
איך שאני יוצא ועובר את המצלמה הראשונה, זה נופל עלי. אני נזכר שאני היום ברודיזיו וכרגע חטפתי קנס של שבעים ריאל וארבע נקודות.
בסאו פאולו בגלל הפקקים, לכל רכב יש יום בשבוע שהוא ברודיזיו. כלומר, ביום הזה, בשעות הבוקר והערב ( שעות הפקקים) אסור לרכב לנסוע בשכונות המרכזיות של העיר. חצי שנה של סגר השכיחו ממני את כל העניין הזה, ועכשיו עוד דוח נוסף לאוסף. רף העצבים עולה, ואני מנסה להירגע ולהתנחם, כבר חטפתי את הדוח, לפחות ננצל את זה ונצא מהעיר.
ואז זה קורה. הוויז מחליט לשנות לי מסלול וללא התראה מוקדמת זורק אותי לתוך הפקקים של העיר. מתחיל לרדת גשם, שתמיד מוסיף לפקקים, תאונה קלה כמה קילומטרים ממני וכביש ראשי של שישה נתיבים, עומד. כל כמה דקות זזים כמה מטרים, רף העצבים עולה ועולה ואני כבר לא יכול. כלום לא עוזר ואני צועק בתוך האוטו עם חלונות סגורים כדי קצת להירגע. חמישים דקות בפקק של כמה קילומטרים בודדים. הפקק המשיך גם הרבה אחרי התאונה. פשוט פקק כי זו סאו פאולו, אלו הרמזורים, זה הסינכרון, זה הגשם, זה מה יש. היום התחיל גרוע, רק בשתים עשרה בצהרים הגעתי לנקודת היציאה. יצאתי מהגן בשמונה וחצי.
עם כל הפסימיות של הבוקר, חשבתי לעצמי שיום שהתחיל גרוע, רק יכול להסתיים עוד יותר גרוע. חונה את הרכב לצד הכביש. דרך העפר שמובילה למאגר קצת רטובה ואני חושש להיכנס עם הרכב אחרת לא אוכל לצאת. עשיתי בשכל, בהמשך היום ירד גשם ואם הייתי נכנס, לא הייתי יוצא משם. קצת חששתי שיפרצו לאוטו אבל החלטתי בכל זאת, אחרי כל מה שעברתי באותו יום, להיכנס ולא לחזור חזרה.
נכנסתי ממש בסוף המאגר. זרימה חזקה של המים, ישר לתוך מעבירי מים באדמה. משם המים הולכים לטיפול ובסופו של דבר לשתייה. שבוע שעבר הייתי בדיוק במקום ההפוך, היכן שהמים נכנסים למאגר במפל עצום, כשלושים קילומטרים צפונה באותו מאגר.
חותר נגד הזרם, המאגר נפתח, הזרימה נחלשת ואני דג בכיף, טופווטר, מינו, שום תקיפה ושום נעליים. פוגש כמה דייגי למברי על הגדה, מדברים קצת ואני ממשיך. זורק לכל הנקודות החשודות. עצים שקועים במים, ליד סלעים, צמחייה. מקומות בהם בדרך כלל ניתן למצוא טוקונרה מסתתר או ז׳קונדה. שום דבר. עוד כמה קילומטרים במאגר, סירת דיג עוברת ומשאירה לי גלים. שלושה דייגים בסירה בגדה השנייה, זורקים דמויים בלי סוף ולא תופסים כלום. אני מגיע לאזור רדוד עם צמחיה. רואה תקיפה קטנה על פני המים. זורק את דמוי ״אגודל לא״ של דקטלון ונתפס טוקונרה קטן. טוקונרה בגודל פחות מעשרים סנטימטר, קופץ לגובה מטר מעל המים, מתנער, משתחרר ובורח. אני בשוק שדג כזה קטן קופץ לכזה גובה ומתבאס על האיבוד.
חוצה לגדה השנייה לנסות את מזלי. מחלץ את הדמוי מאיזה עץ ומתבאס מכל היום הזה. כדי להוסיף לאווירה, מתחיל לרדת עלי גשם…
מתכסה בכיסוי גשם ופשוט יושב תחת הכיסוי עד שהגשם יעבור. מקבל הודעה מדניאל, הוא שואל מה מצב הדיג. אני שוטח לו את כל הצרות שבעולם ואומר שידעתי שיום שהתחיל גרוע, רק יסתיים יותר גרוע. אומר לו שעוד חצי שעה מקסימום אני מתקפל כדי לא לחטוף דוח רודיזיו נוסף בדרך חזרה. וכנראה שהיום יצאתי ״דדאו״ אחרי כמעט שלושה חודשים רצוף שלא יצאתי ככה. פוגש את החברה בסירה, גם להם היום לא האיר פנים. חוזר חזרה ואני מול דייגי הלמברי של תחילת היום. פתאום בגדה השניה אני רואה תקיפות קטנות. התקיפות ממש במקום בו המים נשאבים למעביר מים גדול מבטון ונכנסים לצינור ענק מתחת לאדמה. אין שום סורגים או אמצעי בטיחות, אם הקיאק מתקרב יותר מידי הוא נשאב ושום כוח פידול שבעולם לא יוציא אותו משם. אבל התקיפות לא מפסיקות, רואה מידי פעם כמה למברי קטנים קופצים ומשער שיש שם טוקונרה קטן שאוכל אותם.
מסתכל על השעון, מחליט לתת עוד מקסימום עשר דקות של דיג ואז לחזור הביתה.
מנסה לשלוח את הדמוי עם הזרם על מנת לא להתקרב יותר מידי. שולח, מנסה לגלגל חזרה ולא הולך. עוד כמה נסיונות כושלים כאלו כולל ניסיון פשוט לשלוח עם הזרם ולעמוד, לתת לזרם להניע את הדמוי. שום תקיפה על הדמוי שאין לי הרבה מושג איפה הוא נמצא בדיוק.
מחליט להתקרב קצת ולזרוק ישירות לתוך התקיפות. ואז זה קורה.
הקרב של החיים שלי, ואני לא מגזים!
יש דג בקצה השני של החוט, והוא לא דג קטן בכלל.
הדג מושך ומושך חוט ואני מפחד שעוד מעט הדג נכנס לתוך מעביר המים ואני מאבד אותו. דבר ראשון אני מפדל החוצה מאזור הסכנה של השאיבה. עכשיו מתחיל הקרב. אני עם אולטרה לייט 1-6, דראג יחסית פתוח. סוגר קצת דראג ומנסה לעייף את הדג. הרולר מזמזם בלי סוף. אני מגלגל מטר והדג מושך שניים. הדג מגיע לקו המים ונותן קפיצה של החיים מעל המים. לא ויתרתי, אני משאיר חוט מתוח ומתכונן לקפיצות הבאות. כל פעם שהדג מגיע לפני המים הוא או קופץ או צולל לעומק. דייגי הלמברי מרחוק רואים ולא מאמינים. החכה מקופלת 180 מעלות ואני בקרב התשה שלא רוצה להיגמר. לא מזהה את הדג, רק רואה את הצורה והצבע. לא יודע מה תפסתי אבל יודע שהדג יהיה אצלי בידיים. לאחר קרב של 10-15 דקות, הדג עדיין לא הותש ולי נמאס, יד על השפולה ואני מעלה את הדג. שולח גריפר והדג ביד. אני רועד מהתרגשות, הקרב של החיים, והדג עדיין לא מזוהה.
מפדל עם הדג ביד מהר לדייגי הלמברי. אחד הדייגים מבקש ממני לסובב את הדג ואז אומר, "תפסת טברנה, זה דג מהמשפחה של הדוראדו". אני קצת בשוק, דוראדו תפסתי פעם אחת לפני שמונה שנים עמוק עמוק בתוך היבשת. זה דג של נהרות זורמים, מפלים בעיקר, מה שמסביר את המיקום בו תפסתי את הדג. חברה שתופסים דוראדו נוסעים שעות ולעיתים ימים כדי לדוג אותו.
הדוראדו דג מוגן בסאו פאולו. שואל את הדייג אם הטברנה גם מוגן, הוא עונה שכן ואני בלי לחשוב פעמיים, משחרר את הדג לחופשי. עשיתי טעות בשחרור ושכחתי להנשים מעט את הדג לפני. הדג משתחרר קצת על הבטן, יורד למצולות אבל בסוף שוחה. דגים של מים זורמים בדרך כלל יותר רגישים ולא יכולים להיות יותר מידי זמן מחוץ למים.
אני כבר חושב על התגובה של הבן שלי כשיראה את הסרטון. הוא תמיד רוצה שאני אביא את הדגים הביתה כדי לאכול. הדג הראשון שהוא תפס היה פורל, יש לי אפילו סרטון של התפיסה. יחד, ניקינו ובישלנו את כל הדגים מאותו יום. הוא היה אז בן שלוש ומאז הוא רוצה לקחת כל דג שיוצא מהמים. מתישהו הוא יבין, בינתיים אף פעם לא לקחתי דג הביתה מהטבע בברזיל.
אני יוצא מהמים, שולח הודעה לדניאל "דדאו נאו דניאל, דדאו נאו". מרכיב את העגלה ומתכונן לעליה כקילומטר במעלה דרך העפר עד הרכב. אני שולח את התמונות מהיום בקבוצת ווטסאפ ומקבל תגובות. אנשים לא מאמינים שזו טברנה. חלק חושבים שזה דוראדו אבל בסוף כולם מסכימים שזו טברנה. רק משהו אחד מוזר להם בטברנה הזאת. היא ענקית!!! ג'ילסון מספר שיש לו משפחה בברוטס, שמונה שעות מסאו פאולו, מקום מדהים. כל הזמן כשהוא מבקר את המשפחה הם הולכים לדוג טברנה. בחיים הוא לא ראה טברנה אפילו קרובה לגודל הזה. סיפור דומה מספר טיאגו על אזור אחר בברזיל בו הוא דג טברנה. אני מספר לדניאל איפה יצאתי והוא בתגובה שולח לי מפה עם המיקום המדויק בו תפסתי את הדג. מסתבר שהוא מכיר טוב את הנקודה והוא תפס שם פעם טוקונרה ענק. אבל אף פעם לא טברנה.
אז גם דג נדיר, גם בגודל מפלצתי, גם על אולטרה לייט וגם הקרב של החיים.
מסקנה מכל היום הזה, לא שווה להיות פסימיים. יום שהתחיל גרוע, עלול להסתיים טוב, אפילו טוב מאוד.
תודה שקראתם.
Sent from my iPhone using Tapatalk
