| תאריך הדו"ח | מיקום | סוג | מצב הים | עומק משוער | סגנון הדייג: |
| 28/4/2017 | מרכז - תל אביב | מים מתוקים | רגוע ונמוך | 0 - 10 מטר | דיג במתוקים - פתיונות |
| תפיסות דגים | ||||
|---|---|---|---|---|
| שעת תפיסה | פיתיון | סוג הדג | כמות | משקל כולל בק"ג |
| - | אמנון מצוי (עדדי) | 200 | ||
הדו"ח:
דו"ח דייג
דייג חדש נדבק למחלה
אבא מתי תיקח אותי גם לדוג? זה לא פייר שרק אתה הולך ואני נשאר בבית.
זה מה שדניאל בני בן הארבע וחצי אמר לי לפני שבוע כשראה אותי מתארגן לקראת היציאה לדייג.
סוף סוף זה קורה, מאז שדניאל נולד אני מחכה לרגע שהשאלה הזו תגיע.
לך מהר תתלבש ותנעל נעלים אמרתי לו ,היום אתה לומד לדוג ביחד איתי.
לאחר שצהלות השמחה נגמרו סיימנו להתארגן במהירות, קיבלנו תדריך בטיחות מפורט מאשתי נכנסנו לג'יפ והתחלנו לנסוע לכיוון המקורות.
בדרך אני מנסה ללמד את דניאל קצת את הדברים הבסיסיים איך יודעים שהדג אוכל ומתי מרימים את החכה. אחרי עשרים דקות של נסיעה אנחנו מגיעים לשטח ומתחילים לפרוק את הציוד.
הפעם אני מגיע על תקן של מורה ופחות של דייג ולכן ארגנתי את החכות הקצרות יותר והכנתי קפה בתרמוס כי אני יודע מראש שלא יהיה לי רגע פנאי. בגלל שהלכנו על מושטים וקרפיונים ולא בא לי שדניאל יחזור הביתה מרוח בבצק בניגוד להוראות הבטיחות שקיבלתי לפני היציאה החלטתי שהפיתיון יהיה הפעם בצק גוש המורכב מפיתה טרייה שלשנו אותה במיץ של תירס מקופסת שימורים. אחרי שכל הציוד היה מוכן לימדתי את דניאל איך זורקים ומרימים את החכה בצורה נכונה, שמתי לו פיתיון על הקרסים, הפעם קריסטל מספר 10 וזרקנו זריקה ראשונה. לאחר המתנה של דקה ראיתי שדניאל מסתדר יפה עם החכה והלכתי להביא את הקפה. לא הספקתי לפתוח את הדלת של הג'יפ ואני שומע את דניאל צועק לי "אבא המצוף שוקע לי אני חושב שתפסתי דג". עזבתי הכל ורצתי מהר לראות שהילד לא זורק לי את החכה למים מהלחץ, כשאני מגיע התמונה הראשונה שאני רואה היא מושט יפה בגודל של 200 גרם בערך מפרפר על הקרס ואת דניאל כמו דייג עם ותק של שלושים שנה מחזיק את החוט ושואל אבא אולי נחזיר אותו למים הוא קצת קטן.
פה אני יודע שהצלחתי עם הילד , אני משחרר במהירות את הדג ומחזיר למים, שם לדניאל עוד בצק וחוזר לקפה. לא עוברות שתי דקות ושוב המצוף מתחיל לשחק במים, שקיעה, הצלפה מהירה והפעם קרפיון שמן יוצא לנשום אוויר צח מחוץ למים.
ככה דניאל ואני ממשיכים להוציא דגים כמעט בכל זריקה וכשמגיע הזמן לקפל ולחזור הביתה אני שומע מדניאל את המשפט " אבא, אולי נשאר עד שיגמר הבצק " ואני מבין שהילד נדבק במחלה חשוכת המרפא שנקראת דייג.
כל הדרך חזרה הביתה הילד שואל אותי " אבא מתי שוב הולכים לדוג " ואני צוחק בלב כי אני יודע שעכשיו יש מי שיעשה את עבודת השכנוע עבורי.
מקווה שנהנתם, נתראה בדו"ח הבא


















