תורגם מ: http://mariovittone.com/2010/05/154/
מאת: Mario Vittone / תורגם ע"י lihico

הקפטן החדש קפץ מהסיפון, לבוש לגמרי, והחל לשחות במהירות. כמציל בעברו, הוא שמר את עיניו על הקרבן, ופנה ישירות לעבר זוג ששחה להנאתו בין סירתם לחוף.

"אני חושב שהוא חושב שאת טובעת" אמר הבעל לאשתו. מוקדם יותר הם השפריצו אחד על השני, והיא צרחה, אך עכשיו הם פשוט עמדו במים שהגיעו להם עד לצוואר. "אנחנו בסדר גמור, מה הוא עושה?" היא שאלה, מעט מוטרדת. "הכול בסדר!" צעק הבעל, מנופף בידו, אבל הקפטן המשיך לשחות בנחישות.

"זוזו!" הוא נבח, ושחה ישר ביניהם. מאחוריהם, לא יותר מארבעה מטרים מהם, ביתם בת ה-9 טבעה. אחרי שהורמה בזרועות הקפטן מעל פני המים היא פרצה בבכי - "אבא!"

איך ידע הקפטן, ממרחק 20 מטרים, מה שהאב לא זיהה ממרחק ארבעה?

טביעה אינה הקריאה לעזרה תוך התזה והתחבטות אלימה במים כפי שרוב האנשים מצפים שיקרה. הקפטן אומן בידי מומחים במשך שנים לזהות מקרי טביעה. האב, לעומת זאת, למד איך נראית טביעה מצפייה בטלוויזיה.

מאחר וכולנו הולכים לבלות זמן ליד מים הקיץ, כדאי שתדעו אילו סימנים לחפש. עד שהילדה החלה לבכות ולקרוא לאביה, היא לא השמיעה קול. טביעה כמעט תמיד מתרחשת בשקט מטעה. כל הנפנופים, ההתזות והצרחות שאנו רגילים לראות על המסך לעיתים נדירות מאוד נראים במציאות.

התגובה האינסטינקטיבית לטביעה (instinctive drowning response), מונח שנטבע ע"י ד"ר פרנססקו א. פיה, היא מה שאנשים עושים כדי להימנע מחנק מתחת למים, והיא לא נראית כמו שהיינו מצפים. יש מעט מאוד התזות, ואין נפנופים או קריאות כלשהן לעזרה. כדי לקבל מושג כמה שקטה ולא-דרמטית טביעה נראית מעל פני המים, הנה כמה נתונים (מארה"ב):

זו הסיבה השנייה בשכיחותה למוות של ילדים עד גיל 15, מיד אחרי תאונות דרכים.

מתוך 750 ילדים שטובעים בשנה, 375 מהם טובעים ברדיוס של 25 מטרים מהוריהם או מבוגר אחר. ב-10% ממקרים אלה, המבוגר ממש יסתכל על הילד טובע, ולא יבין כלל מה קורה!

וככה נראית התגובה האינסטינקטיבית לטביעה:

1. מלבד מקרים נדירים מאוד, אדם טובע לא יכול פיזיולוגית לקרוא לעזרה. מערכת הנשימה נועדה לנשימת אוויר, ודיבור הוא יכולת משנית לה. לפני שניתן לדבר, חייבים לנשום.

2. פיו של אדם טובע שוקע לסירוגין, והזמן בו הפה נמצא מחוץ למים אינו מספיק לנשוף, לשאוף ולקרוא לעזרה. הטובע מנצל כל שבריר שנייה שפיו מחוץ למים לנשוף ולשאוף במהירות לפני שישקע שוב.

3. אדם טובע אינו יכול לנופף לעזרה. האינסטינקט ההישרדותי שלו מכריח אותו לפרוש את זרועותיו לצדדים ולדחוף את המים למטה כדי להרים את פיו מעל לפני המים כדי לנשום.

4. במהלך התגובה האינסטינקטיבית לטביעה, אדם טובע אינו שולט בתנועות ידיו. פיזיולוגית, אין אפשרות להפסיק את הטביעה ולבצע פעולה מודעת כמו נפנוף לעזרה, תנועה לעבר מציל או הושטת היד לעבר חפצי עזר.

5. כשהתגובה האינסטינקטיבית לטביעה נכנסת לפעולה, המחקר הראה שגוף הטובע נותר מאונך במים, ולא נעזר ברגליו כדי לנסות לעלות לפני המים. במצב זה, יש לאדם בין 20-60 שניות לפי שהוא שוקע.

(מקור - On Scene Magazine: Fall 2006 עמוד 14).

כל האמור לעיל לא אומר שאדם שצועק לעזרה ומתחבט במים אינו בסכנה אמיתית. תגובה זו נקראת מצוקה מימית (aquatic distress). לא תמיד מופיעה מצוקה מימית לפני טביעה, והיא אינה נמשכת זמן רב, אך בניגוד לטביעה אמיתית, קורבנות אלה יכולים לסייע בהצלתם ע"י אחיזה בחבל או גלגל וכד'.

ואלה סימני הטביעה שיש להיות ערים להם:
•         ראש נמוך במים, פה בקו פני המים.
•         ראש מופנה לאחור ופה פתוח.
•         עיניים מזוגגות וריקות, לא מסוגלות להתפקס.
•         עיניים עצומות
•         שיער על המצח או העיניים
•         גוף מאונך ללא שימוש ברגליים.
•         היפר-ונטילציה או השתנקות
•         נסיון לשחות בכיוון מסוים ללא התקדמות
•         נסיון להתהפך על הגב
•         נראה כמנסה לטפס על סולם בלתי נראה

זכרו – רק מפני שאדם לא נראה כאילו הוא טובע, לא אומר שהכול בסדר. דרך פשוטה לבדוק היא פשוט לשאול אותו – "אתה בסדר?" אם הוא מסוגל לענות, אכן הכול בסדר. אם הוא בוהה במבט ריק, יתכן ויש לכם פחות מ-30 שניות להגיע אליו.

והורים יקרים – ילדים שמשחקים במים עושים רעש.  אם הם שקטים לפתע – הגיעו אליהם מהר לברר למה!

איזה סיפור,באמת זה מסוכן כל העניין הזה שטובעים..

חשוב מאוד בעיקר שהולכים עם ילדים לא להוריד מהם את העיניים אפילו לשנייה.

תודה על המידע החשוב

אכן כך

חשוב ביותר ואקטואלי במיוחד בעונה הזו