לדגים יש סיבולת מסוימת שכשעוברים אותה הם מתים.
זה יכול להיות מהקרס שחודר דרך עמוד השדרה, איברים פנימיים או הזימים וזה יכול אפילו להיות שחרור הקרס הקטן שהם נתפסו עליו שאם הוא נבלע עמוק ומשיכה חזקה קורעת לו משהו בפנים או שהטראומה של התלישה גדולה מדי ואז הוא מת עוד לפני שאתה תופר אותו.
לפעמים אני מקבל החלטה שלא לשחרר את הקרס שבפה שלו וחותך את החוט ליד הפה וכך הוא נשאר במצב טוב יותר לתפירה...

1. סילגו זה אחלה דג לפיתיון אבל יש לו את החסרונות שלו ואחד מהם זה שהוא לא גדול ועם שטח פנים קטן מה שמחייב תפירה דרך הגוף על מנת שיחזיק בהטלה עם ציוד חופי סטנדרטי.
במקרים כאלו אין ברירה אלא להתפשר על גודל קרס וללכת על קרסים קטנים יחסית עם פרופיל דק ככול שאפשר.
אפשר לשלב שני קרסים אבל הקרס בזנב צריך להיות ממש קטן ורק לאחיזה בסיסית (קרס קשור מוכן של PSK בגודל 5 או 6 למשל שקשור בקשר SNELL על הריג).
מרמירים וסרגוסים דווקא מתאימים לרוב שיטות התפירה ואם אתה מקפיד על תפירה עדינה ולא טוחן לו את הצורה בזמן השחלת הקרס, הם יכולים להחזיק שעות ארוכות במים.
למצב הים כמובן שיש גם כן השפעה על כמה הפיתיון יכול להחזיק מעמד.
זרמים חזקים, גלים שדופקים בחוט הראשי ומנערים אותו וגוררים אותו בחול כשהוא לא במצב שהוא יכול לאזן את עצמו, ריג כבד מאד (במקרה של כבל), קרס גדול מדי שמשתק אותו ומונע ממנו אפשרות לשחות,  משקולת כבדה מאד שמכניסה אותו למים לאחר ההטלה במהירות וגורמת לו נזק יתר, כול אלו משפיעים מאד על כמה הוא יכול להחזיק מעמד.

2. בים עובד, אני מעדיף את השיטות שבהן הפיתיון נתפר מהראש לזנב בכדי שיישאר ישר ולא יתפתל יותר מדי ויסתחרר כמו עפיפון. במקרה כזה התפירה מתחילה בראש (הכנסה דרך הפה) ומסתיימת בבטן או בשורש הזנב.
במקרה שהיא מסתיימת בבטן, הוצאת הקרס מהזימים ונעיצה מצד לצד במרכז הבטן (מתאים לקרס עם מפתח רחב וזרוע קצרה!) או החדרה בתחתית הגרון  והוצאה דרך פתח השת (התחת...).
במקרה של סיום תפירה בזנב, אני מעביר את הקרס מצד לצד ואז תופר מהצד הנגדי באזור הזנב. זה מונע מהפיתיון להתקפל...
בים שקט מאד ורגוע, אני מעדיף תפירה מהזנב לראש כי אז הדג נשאר חי ומפרפר ומושך אליו את הטורפים.
החדרה בשורש הזנב בזהירות מירבית על מנת שלא לפגוע בעמוד השדרה או במסרק העצמות של סנפיר השת שזה אחד המקומות החזקים ביותר לתפירה.
אם הדג לא ממש גדול, הכנסה ראשונית דרך מסרק העצמות של סנפיר השת מצד לצד וזהו. שיפרפר כמו משוגע ויגרום לתקיפה חזקה ומהירה ללא מחשבה ולקוות לטוב...
מכאן יש לך מספר אפשרויות בהתאם לסוג הדג והגודל שלו וכמובן מצבו הפיזי.
אם הוא חי ומשתולל, תפירה בעורף. כניסה מעט לפני תחילת סנפיר הגב ויציאה באותו הצד לכיוון הראש.
אם הוא חי אבל חלש והסיכוי שיחזיק מעמד לאורך זמן קלוש, אני מכניס מצד לצד באותה הנקודה כמו מקודם או משחיל דרך הזימים ומוציא מהפה.
אם הוא חי אבל כבר בדרך לנפוח את נשמתו, כניסה בנקודה ההתחלתית והכנסה לבטן הרכה מצד לצד או דרך פתח השת ואז יציאה לפני הזימים.
אם הוא מת, השחלה ראשונית ואז לאן שבא לך ובהתאם לאופי התקיפות באותו יום או שידוע לך עליהן בזמן האחרון.
אפשר כמובן גם להפוך כיוון תפירה ולהתחיל מהראש לכיוון הזנב כמו בים עובד...

הערה- כול הנ"ל מתייחס לדיג חופי בטירגוט גומברים ואלו השיטות שאני עובד איתן כבר שנים בהצלחה.
במקרים של דיג על חי לטורפים גדולים יותר או טירגוט עם דגי פיתיון גדולים יותר, יש תפירות אחרות...

3. חוץ מגומברים יש עוד דגים ובע"ח אחרים שאוהבים סרגוסים.
סרטנים יכולים לפרק דגים שלמים במהירות, גומברים ואבונפחות יכולים לקצוץ חתיכות מפיתיון שלם מבלי שתרגיש ולא תמיד יחזרו לסיים את העבודה מה שישאיר לך חלק מהדג.
סרגוסים גם מנשנשים דגים בכיף (חלק מהסרגוסים הגדולים ביותר שתפסתי נתפסו על חתיכות מפילה סרגוס...).
יש מצב שהסרגוס שתפרת עבר נישנוש מסיבי ואז מגיע הגומבר ולא טורח לנשוך אלא בולע ישר עד התחת...
יש גם מקרים שהפיתיון נקרע בזריקה או נתלש בחדירה למים אם אתה עובד עם משקולת כבדה מדי או מצליף בכוח...

אגב, יש מצב שאחרי הבליעה וקריעת הסרגוס מהקרס שהוא נפלט למים על ידי הדג.
לפני כמה שנים טובות תפסתי אינטיאס של 16 קילו על טרולוס של 25-30 ס"מ.
הטרולוס נתפר חי ומפרפר על ריג ניילון 0.90 עם שני קרסים לגומבר 5/0 שאחד קשור בקצה והשני רץ חופשי.
הקרס קצה הושחל דרך מסרק העצמות של סנפיר השת מצד לצד ואז נתפר בעורף (כניסה ויציאה באותו הצד ליד תחילת סנפיר הגב) .
הקרס הצף הוחדר באותה נקודת כניסה מצד לצד וזהו.
האינטיאס ננעל על שני הקרסים שנצמדו אחד לשני ושניהם תקועים בכניסה לקיבה כך שהם בקושי נראו דרך הלוע.
בניקוי הדג לא נמצא זכר לטרולוס...