חוץ מהטקס האבסורדי הנ"ל,
בעבר יום הזיכרון לחללי צה"ל, הטקסים הרשמיים והשידורים וכו' התמקדו הרבה יותר בגבורת הנופלים, במורשת דרכם ובגאווה על שמסרו נפשם על העם והמולדת.
שמתם לב איך בשנים האחרונות ההתמקדות היא בעיקר סביב האובדן, הצער והיגון? אני שנמצא בתוך משפחה שכולה מי כמוני יודע כמה הצער רב, אך מהצער הזה צריכים לצאת מחוזקים, להאמין בצדקת הדרך ולהמשיך אותה בגאון. ככל שאני צופה בטלוויזיה בשנים האחרונות אני מרגיש הפוך... כמה סבל מביאה הלחימה ולמה אנחנו בכלל צריכים את זה היום. וזה כמובן בא לידי ביטוי בשטח כמו עם דוד הנחלאווי ורבים מסכנים כמותו..
חובה לכבד כמובן את המשפחות השכולות ולהזדהות עם כאבם האינסופי, אך מכאן ועד להפוך רק את זה למסמר היום ולהתמקד רק בזה, במקום בגבורת הנופלים ומורשתם- זה מחליש.
מילים שבאות מן הלב וכך האמת שבהם. תודה
Sent from my GT-I9500 using Tapatalk 2