שנת 74/75.
המקום: מפרץ סואץ, ראס סודר, על המזח הארוך...
שעת אחה״צ.
הזקן היה איש קבע, בוחן טנקים (רק״מ).
גרנו אז בבאר שבע, מדובר על שנה ומשהו אחרי מלחמת יום כיפור.
הזקן היה בסיני, מספר ימים בדרך כלל, ובסוף יום בחינה היה הולך לדוג.
בראס סודר היה מזח שנכנס למרחק של חמישים מטר (הערכה) לתוך הים.
הוא תמיד הסתובב עם תיק חוטים וציוד (משקולות קרסים וכאלה...).
המקרה שלנו מתחיל בהכנה של חוט 120 (ניילון) ופריסה שלו על המזח.
אחר כך הוצאת חוט קטן ותפיסת דגים לפתיון.
עולים כמה דגים, ותוך כדי הזקן רואה ״צל, שעובר ועובר ועובר במים...״.
לוקח את אחד הדגים, הדג עדיין חי, מלביש אותו על קרס גדולה (לא יודע מה המספר אבל הגודל בערך חצי כף יד) ושולח את החוט כמו לאסו לכיוון שהצל הלך.
החוט רק נוגע במים ומיד נמתח, הזקן נועץ ומתחיל להלחם.
אין לו מושג מה יש בקצה השני אבל מלחמה הוא נותן.
מפעיל לחץ על החוט, מנסה לעייף את הדג.
״בוא דביר, אני יעזור לך (הטעות במקור)״
ומגיע אחד מהחברה שלו, תופס את החוט ותוך כדי שהזקן צועק ״לא....!!!״ הבחור ״עוזר״ במשיכה מטורפת.
הזקן מצליח לראות את הראש של הדג, דג חרב שלפי התיאור של הזקן החרב הייתה כמעט באורך מטר.
הדג נותן משיכה והחוט מתפוצץ כמובן...
מיותר לציין שהבחור ש״עזר״ מצא את עצמו במים, עם לסת כואבת...
חברים, זה סיפור דיג שגדלתי עליו, אני הייתי בן שש בערך כשהזקן הגיע הביתה וסיפר את הסיפור לאמא...
עד היום אני זוכר את הגאווה ואת הכעס הבלתי משלט...
ממנו למדתי לאהוב את הדיג, לקבל באהבה את החתכים בידיים מהחוטים ולהבין שדג שהצליח לברוח פשוט רצה לחיות יותר ממה שאני רציתי להוציא אותו...
הזקן היום גר באילת, מפליג בים, דג דגים, ומחכה לדג חרב...
זה יבוא, אתה תראה...
אולי פתחת את הדלת לעוד דוחות לא שגרתיים כאלה?
