מה העומק המשוער לתפיסת הדגים..צורת עבודה..עבודה עם הזרם או נגד הזרם?
במידה ועבד עם חוט בד מה אורך הלידר? ומה אופי הקרקעית היא סלעית או בוץ
סליחה על החפירה פשוט אף לא הייתי שם בנסיון לדוג
קצת קשה להעריך עומק במקום שהעומק המקסימלי שלו אלו תעלות צרות עם עומק של עד 1.5 מטר בעיקר בצמוד לגדה בצידם החיצוני של העיקולים בנהר.
בגדול,רוב התקיפות מתרחשות בעומק של לא יותר מ-30-40 ס"מ לדמויים ועד 1 מטר גג לג'יגים,ניקלים,ציקדות וספינרים גדולים.
כשאני מז'רז'ר,אני חורש את הזרם לכול הכיוונים...
וזה לא משנה אם זה ניקל או דמוי.
את הדמוי אתה יכול לזרוק במעלה הזרם וכשהוא מגיע אליך לפתוח את הגשר ולתת לו להסחף במורד או לתפוס עם האצבע ולהטיל לנקודה חדשה...
עם ניקלים צריך להזהר בעיקר באזורים רדודים ואופן העבודה דומה לג'יגינג קל כשהחכה ב-70 מעלות,הגילגול רציף והקפצות קלות. או לזרוק רגיל ולגלגל רצוף ולסמוך על תגובות בזק של הביניות...גם בז'ירז'ור מהיר (יחסית,זה עדיין לא בייבי אינטיאס והמים גם קצת עכורים...) וגם בגילגול איטי בצורה מעצבנת יש תקיפות וצריך לבדוק מה גורר תגובה בכול יום מחדש...
עם הניקל הפשוט (מה שאני קורא "הגשש") אני לפעמים לא מגלגל בכלל אלא רק נותן לו לזוז במים מצד לצד בזרם תוך כדי שאני מוודא שהוא לא יגיע לקרקעית ע"י גילגול איטי מאד כשהחכה עומדת כמו תורן. בצורה הזו הניקל "עומד" ב-45 מעלות במים ולדעתי נקלט יותר טוב בעיני הדגים במיוחד אם יש ממנו החזר של שמש גבית (שלו,לא שלך...
)
כשהניקל ממש על פני המים כמעט ואין תקיפות. בזמן שהוא מגרד את האבנים בקרקעית יש לא מעט תפיסות. תרתי משמע...
לאחרונה אני עובד הרבה יותר עם דמויים למיניהם מהסוג עם הלשונית ופחות עם ניקלים וספינרים כי יש כבר הרגשה של מיצוי.
דמויים עם לשונית נותנים כיסוי רחב יותר של סגנונות עבודה ומאפשרים ליישם טריקים שמתכות לא משתפות איתם פעולה...
עם דמויי מינוו קטנים אני אוהב לזגזג לאט או לתת טוויצ'ים עדינים קרוב לפני המים באזורים השקטים שבשולי הזרם או אחרי מפלים ושינויי גובה.
"L" מינוו או "ארק מינוו" שהם דמויים עם גב קשתי וגבוה אבל לא עבים במיוחד עובדים מצויין בזרם ויש להם גם כושר ציפה גדול שמרים אותם מהר יותר לפני המים אם לא מושכים אותם מה שמאפשר משיכות קצרות עם החכה שגורמות להם לצלול ואז בהרפיה הם עולים למעלה.
עוזר גם להתרחק מתקלות בקרקעית...
דמויים שמנים עם לשונית מה שנקראים "פלאפלים" מוכיחים את עצמם במים שקטים יחסית וצריך לנסות לא מעט דמויים בכדי לעלות על אלו שיכולים להתמודד עם זרמים.
כשמוצאים את אלו,אפשר לחגוג...
השיטה האהובה עלי היא לעמוד בצידו הפנימי של עיקול בנהר איפה שהמים הכי רדודים ולזרוק לצד השני עד כמה שיותר קרוב לגדה.
ברגע שהדמוי נוחת במים (בדר"כ בגלל שאני עוצר אותו מלצאת עם היד בכדי שלא ייכנס לצמחיה או שייתלה על השורשים בגדה הנגדית),אני מותח את החוט עם השפיץ של החכה לכיוון הדמוי ואז נותן משיכה איטית ומתונה בכיוון ההפוך מהיסחפות הדמוי (או במילים אחרות,במעלה הזרם) כשהשפיץ של החכה כמעט נוגע במים. משהו מעין SWEEEEEP ארוך ועדין שגורם לדמוי לצלול תוך כדי שהוא מענטז ושולח ויברציות מסביבו.
בסופו של הסוויפ,מחזירים את קצה החכה לכיוון הדמוי תוך כדי איסוף חוט.
בשלב הזה מגיעה התקיפה בדר"כ
מה מהירות הגלגול,הסוויפ,השחרור ואיסוף החוט הרפוי זה משהו שמשתנה ממקום למקום וממצב למצב וקשה מאד לתאר או להסביר...
אם תבוא לבקר אני מבטיח להדגים לך
אגב,התקיפות שמתרחשות קרוב לפני המים על ספינרים וניקלים כשהחוט מתוח מאופיינות במערבולות וזינוקים שלא היו מביישים גומבר מתחיל...
התקיפות בזרם לפעמים לא מורגשות כמו שצריך אבל כשהמשיכה מגיעה,אין ספק...
עבדתי בעבר עם חוט בד (סופיקס מטריקס 0.20 השחור וגם עם פאוור פרו 0.15 הירוק) אבל הפסקתי בעיקר בגלל עלויות וגם כי שינויים תכופים בסגנון הז'ירז'ור יוצרים מתכון עצבני לפלונטרים שחוט בד מת להשתלב בו...
היו גם יותר מדי מקרים שאפס אלסטיות בחוט שהיה סגור מדי הסתיימו בקרסים פתוחים או באיבוד דמויים...
מעולם לא עבדתי עם לידר כזה או אחר בז'ירז'ור. בדיג חופי מספר פעמים אבל לא בז'ירז'ור...
לאורך הירדן הקרקעית בוצית ברובה ופה ושם ישנם סלעים שרק מבצבצים ממנה.
ישנם אזורים סלעיים נטו כמו הירדן ההררי ומקומות עם שינויי גובה שיוצרים אשדים קטנים ומפלים אבל הבעיה הגדולה ביותר אלו ענפים ושורשים שיכולים להיות בכול מקום ללא שום סימן אזהרה או רמג אבל זה חלק (מבאס) של הדיג...
לאחרונה התחלתי לנסות דמויים גדולים.
אני מדבר על ניקלים של 28 גרם,דמויים של 10 ס"מ וכדומה.
הדמוי שבינתיים הפתיע לטובה הוא
הדמוי הזהוהניקל הזה
בקישור המצורףגודל הדגים גם בהתאם
שווה לנסות...
