סיפור אמיתי...
הגעתי לכתובת וצפרתי....
אחרי המתנה של מספר דקות, ניגשתי לדלת הדירה והקשתי… 'רק שניה', שמעתי קול שברירי וזקן. נשמעה גרירת רגליים מעבר לדלת. לאחר המתנה ארוכה, נפתחה הדלת לפני התייצבה אישה קטנה בשנות ב-90 שלה.
לבושה שמלה מודפסת וכובע עם פרח, כמו תמונה מסרט ישן.
לצידה הייתה מזוודה קטנה. מפתח הדלת הדירה נראתה כנטושה, כאילו אף אחד לא גר בה כבר שנים. הרהיטים מכוסים סדינים לבנים, לא ראיתי שעון או תמונה על הקירות, שום אביזרים על המדפים, בפינת החדר ראיתי קופסת קרטון מלאה במה שנראה כתצלומים וכלי זכוכית.
"האם תוכל לשאת את המזוודה שלי למונית?" היא שאלה.
לקחתי את המזוודה למונית ואז חזרתי כדי לסייע לקשישה.
האשה לקחה את זרועי ושנינו צעדנו לאט לכיוון המונית.
כל העת היא הודתה לי על אדיבותי. 'זה כלום', אמרתי לה…
'אני רק מנסה להתנהג אל נוסעיי כפי שהייתי רוצה שינהגו באימי.'
'אוה, אתה ילד טוב.', היא השיבה. במונית היא מסרה לי את כתובת היעד ומיד ביקשה, 'האם תוכל לנסוע דרך העיר?' 'זו לא הדרך הקצרה ביותר,' עניתי במהירות. 'אוה, לא אכפת לי', היא ענתה. 'אני בדרך להוספיס.'
הבטתי במראה האחורית. עיניה ברקו. 'לא נשארה לי משפחה,' היא המשיכה בקול רך…
'הרופאים אומרים שלא נשאר לי זמן! רב לחיות.'
בשקט רכנתי וכיביתי את המונה. 'באיזו דרך תרצי שאקח אותך?', שאלתי...
בשעתיים הבאות, נסענו דרך העיר. היא הראתה לי את הבניין שבו היא עבדה פעם נסענו דרך שכונה שבה היא התגוררה עם בעלה כשהיו נשואים טריים. היא ביקשה שאעצור מול מחסן רהיטים שפעם היה אולם ריקודים שבו נהגה לרקוד בצעירותה. מדי פעם היא ביקשה שאאט לפני בניין מסויים או פינה ואז היא התבוננה ללא אומר לתוך החשיכה, כעבור זמן היא אמרה, 'אני עייפה, בוא ניסע עכשיו לכתובת שבידך.'
נסענו בשתיקה.
זה היה בניין נמוך, ומוארך עם שביל גישה שעבר מתחת לקשתות אבן.
שני אחים ורופא יצאו מהבניין ברגע שעצרנו.
הם היו יעילים ומדויקים, הביטו בכל תנועה שהיא עשתה. הם כנראה ציפו לה.
פתחתי את תא המטען ולקחתי את המזוודה הקטנה לדלת.
האישה כבר הושבה בכיסא גלגלים. 'כמה אני חייבת לך?',
היא שאלה ברוכנה לעבר הארנק שלה. 'כלום', עניתי.
'אתה צריך להרוויח למחייתך.' היא ענתה.
'יהיו נוסעים אחרים.' עניתי...
כמעט מבלי לחשוב, התכופפתי ונתתי לה חיבוק. היא נאחזה בי בחוזקה.
'נתת לאישה זקנה רגע קטן של שמחה.' היא אמרה. 'תודה לך.'
לחצתי את ידה ופסעתי לעבר אור היום שהתעמעם...
זה היה הצליל של חיים שנסגרים.
לא אספתי נוסעים נוספים באותו יום. נסעתי ללא מטרה, אבוד במחשבותיי.
במשך שארית היום, לא יכולתי כמעט לדבר.
מה אם האישה הזו הייתה מקבלת נהג כעוס???
או חסר סבלנות שממהר לסיים את המשמרת...
מה אם הייתי מסרב לקחת את הקריאה??
או שהייתי צופר פעם אחת וממשיך הלאה בלי לגשת לדלת?
בסקירה מהירה של חיי, אני לא חושב שעשיתי משהו יותר משמעותי מזה...
רגעים גדולים תופסים אותנו לעתים קרובות כשהם עטופים ברגעים קטנים.
אנשים אולי לא יזכרו בדיוק מה עשיתם, או מה אמרתם, אך הם תמיד יזכרו
כיצד גרמתם להם להרגיש
חברים אותי זה ריגש
