תאריך הדו"ח | מיקום | סוג | מצב הים | עומק משוער | סגנון הדייג: |
23/8/2011 | מרכז רחב: חדרה - תל אביב יפו | מים מלוחים | גלי | 0 - 10 מטר | דיג בז'רז'ור מהחוף (מלוחים) |
תפיסות דגים | ||||
---|---|---|---|---|
שעת תפיסה | פיתיון | סוג הדג | כמות | משקל כולל בק"ג |
הדו"ח:
בשני הבקרים האחרונים לא היו דגים. כלומר, היו דגים אבל הם לא הגיעו עד הדייג. אחד, האמת, הגיע ממש קרוב. אתמול בשבע בבוקר במהלך הטסות והחזרות ניקל חוזרות ונשנות, באחת הפעמים שמציינות את הגבול בין אופטימיות בנוגע לאותו יום לבין פסימיות מוחלטת, הגיעה מכה חזקה משום מקום. לפי המכה מיד זיהיתי שמדובר בגומבר, אך במהרה, לאחר כמה קפיצות לולייניות באוויר, נראה שהוא החליט להתחפש לטרולוס ובשניה אחת משך שמאלה בטירוף, מה שגרם לי לעקוב אחריו מחשש להסתבכויות בתקלות שונות שהפרידו בינינו. מאותה סיבה נאלצתי להחזיק את המקל יחסית גבוה ולא להשוות גובה עם הדג ובכך למנוע ממנו קצת לקפוץ. זה היה נראה חסר סיכוי אבל הייתה לי אמונה, בייחוד כשכבר הגיע למטרים האחרונים מהחוף אחרי אין ספור קפיצות וסלטות וברגים ומה לא. הנחתי שהוא תפוס טוב וההנחה שלי כנראה הייתה שגויה. כמה מטרים מהחוף הוא ביצע מיני טייל וולק ואני יכול להישבע שראיתי אותו מסמן לי סנפיר משולש, מתנתק מהניקל וחוזר לחבר'ה שלו לספר להם כמה כייף לחזור לחופים במרכז ולראות את הדייגים מתבאסים פעם אחר פעם. אמרתי לעצמי בלב שזה לא נורא כי בכל מקרה האחרון לא היה מי יודע מה טעים. נהניתי מהפייט, ראיתי את הדג די מקרוב ורצה הגורל והוא השתחרר. ממשיך לעבוד באותו בוקר כדי לחפש איזה מישהו מהחבר'ה שלו שאולי נשאר רעב ולבסוף חזרתי בידיים ריקות ובידיעה שאחזור לשם במהרה.
לא תארתי לעצמי כמה מהר זה יהיה וכבר היום מצאתי את עצמי שוב בנקודה. הפעם התמקמתי על ריף יחסית רחוק (הים יתחיל לאפשר את זה בקרוב עם מגמת הירידה וכניסת הצפוניות) והתחלתי במלאכה. תחילה נוסה הלאקי קראפט סאמי שמספק לא מעט תקיפות מוזרות (לא הספלשים הכועסים) ויוצר היענות אצל הדגים, אבל בינתיים לא הביא תוצאות של ממש. טוב, הוא עדיין צעיר והעונה עוד לא התחילה רשמית. לאחר זמן מה מחליף לניקל, בעיקר כי ראיתי בומחיטים קופצים במרחק רב ממני (גם עם הניקל לא הגעתי) עם גיחות לכיווני. שלוש זריקת עם הניקל, שלוש אכילות יפות, שלושה פיספוסים. בערך פה התחילה סאגת הקרקס שרק איבוד דמוי וניקל והתרוממות של שני גלי-הר לכיוון שלי גרמו לי להרים ידיים. מדי פעם נצפו תנועות חשודות על פני המים, אותן תנועות שמלווה אותן ריח מאוד ספציפי, משהו בין ריח דגים לבין ריח של בן אדם אופטימי מדי. החלפת הניקל ביו-זורי מגנט סיסטם 9 ס"מ עם גב ירוק ובטן כתומה (שועל קרבות ותיק שקצת נזנח לאחרונה) בתקווה להביא לריבוי תקיפות שוב גרמה לכאב לב עם תקיפה חזקה, שתי נגיחות ושיחרור שכבר לא הפתיע אותי. על הדרך הספקתי לאבד תכשיט יקר ערך בצורת יו-זורי פינס מינו מגנט סיסטם (9 ס"מ, צבע פנינה עם נקודות שחורות לאורך) סתם בגלל שאננות והתמקמות לא נכונה על הריף שהביאו להיתקעות הדמוי בסלע עם ירידת הגל לפני עלייתו על הריף (התחושה: בשלושה הגלגולים האחרונים, שהדמוי פתאום מושך למטה, הכי מסוכן). ניצנים של עצבים מתחילים לבצבץ, בעיקר כי הדמוי שהלך היה במים בדיוק 4 פעמים. טוב, כל אחד והגורל שלו ולכל אחד יש מחליף, במיוחד בקרב פתיונות פלסטיק. פשוט מחליפים אותם בפתיונות מתכת שגם רשמו תקיפות רבות יותר באותו היום וגם לא מוגדרים כאבידה גדולה.
כבר לקראת שמונה והשמש מתחילה להכות ולהטריד. זריקה רחוקה מאוד עם הניקל (הערכה: 70 מטר), ארבעה גלגולים, פיצוץ אטומי על המקל עם ויברציות עד הכתף מותיר אותי מעט המום בשעה שאני מגלגל חזרה חוט רפוי רק כדי לגלות שהפעלול הגדול ביותר בקרקס שהגיע העירה קרה זה עתה. כבר אין עצבים ואין כלום, רק אותו חצי חיוך של "מה יכולתי לעשות", כמה צעדים אחורה, קשירה של סוויבל חדש ותחילת עבודה מיותרת למדי עם ג'יג ארוך וצר שככל הנראה שיעמם את הדגים עד כדי כך שהם החליטו לחפש מקום אחר בשביל הקרקס שלהם.
מסקנות:
1. התמקמות נכונה יותר על הסלע תביא להפחתת איבוד דמויים מסיבות מפגרות.
2. וויאר מתכת דקיק היה ככל הנראה מספק לי שואו לא נורמלי עם דג עסיסי ביד.
3. בהמשך לסעיף 1, התמקמות בטוחה לדייג קודמת לכל יתרון שבקרבה לשפת המים. צריך למצוא את הנקודה שמשלבת באופן אופטימלי בין שתיהן.