בס"ד
בשבילך רפי, התוכן של הכתבה ללא התמונות מעיתון הארץ:
http://www.haaretz.co.il/food/1.2883335לפני כשש שנים פרסם נילס סטולפה, ממובילי המאבק לגילוי מקורות המימון של הגופים הירוקים הפועלים בסביבה הימית בארה"ב, מאמר שהסעיר את דעת הקהל שם. סטולפה חשף כי הגופים האלה פועלים באופן ישיר נגד הדיג הימי, כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות בשלטון בארצות הברית. מה שחשוב אף יותר, סטולפה חשף כי מימון המערכה הציבורית של הגופים הירוקים בא רובו ככולו מבעלי התעשייה הפטרוכימית, שהיא גם המקור הגדול של זיהום הימים, וככזה הוא גם נתפס בעיני הציבור אחרי עליית מספר מיכליות ענק על שרטונים ושפיכת עשרות מיליוני חביות דלק לים. גם 780 מיליון חביות הנפט שדלפו במפרץ מקסיקו ב-oil spill הגדול, כבר לא הצליחו להחזיר את השד לתוך הבקבוק. במפרץ מקסיקו אגב, נאסרו 7,700 מיילים מרובעים לדיג בתואנות לדיג יתר. מיותר לציין מי מסוכן יותר.
כך ביקשו בעלי ההון להסיט את תשומת לב הציבור ומקבלי ההחלטות מהנזק הנגרם לים מהזיהום התעשייתי ומאסונות הקשורים בקידוחים ימיים והובלה של נפט, לנזקים הנגרמים, כביכול, על ידי דיג יתר.
ואם כל זה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. נדמה כי בקניית דעת הקהל, כבר ניצחו הגופים הירוקים בארץ. הללו מנהלים כבר שלוש שנים מאבק ל"הצלת הים". הקמפיין נפתח בנובמבר 2012, זמן קצר לאחר גילוי מרבצי הגז הענקיים בישראל. גם כאן הוצגה הסכנה לסביבה הימית, או בכינויה היומרני, "הסיכון האקולוגי", כנובעת מהדיג הימי ולא מזיהום שמקורו בתעשיות הפטרוכימיות, מבנייה מואצת בקרבת החוף, מהרחבת נמלים ומעגנות, מהשפד"ן (שרק לאחרונה בתוכנית "עושות חשבון" בערוץ 10 התברר שהוא המזהם הגדול של הים התיכון), משפכים עירוניים וחקלאים (כולל אלה הבאים עם הזרם מרצועת עזה, שם הם מוזרמים לים ללא טיפול כלשהו) וממתקני התפלה שיוצרים בקרבתם תנאים הדומים לאלה שבים המלח. חמישה מתקני התפלה הוקמו מאז שנת 2000 בחופי ישראל, וזאת כאשר ידוע שרוב דגי הקרקע, גם אלה הנידוגים רחוק מהחוף, מטילים וגדלים בשלבים הראשונים והרגישים דווקא בקרבת החוף, שם המים מזוהמים. על רצועת חוף צרה זו, של עד עומק 30 מטר (עד 15 מטר יש איסור לדיג מכמורתנים), קיים גם לחץ הדיג האדיר של לפחות 70,000 דייגים חובבים. ברצועה זו כאמור, נעשית רבייה של מינים רבים מהדגים, ושטחים אלה מהווים גם שטחי אימון לדגים הצעירים, לפני שחלקם יורדים לעומק.
את כל האש והזעם הפנו הגופים הירוקים בארבע השנים האחרונות נגד דייגי המכמורת. לטענתם, דייגים אלו אחראים לכל הרעות החולות בים התיכון שלנו. אם בשנת 1948 הוצא שטר של לירה ישראלית אחת עם ציור של דייג גאה עם רשת על גבו, היום הפך אותו דייג לאויב העם והסביבה. כאן המקום לציין שמשנת 1991 לא ניתנים עוד רישיונות דיג לדייגי המכמורת ומספרם הצטמצם מאז במחצית - 20 ספינות לעומת למעלה מ- 40 בתחילת שנות ה-80.
הביולוג הימי הבכיר ד"ר דני גולני הגדיר זאת כך: "הגופים הירוקים עוסקים בדמוניזציה של דיג המכמורת. הם שמו לעצמם מטרה אחת – חיסול דיג המכמורת בישראל."
ספינות המכמורת גוררות רשתות על קרקע בוצית או חולית בלבד ולא על סלעים, מסיבות מובנות, ועשרות מחקרים הוכיחו כי הדיג מסוג זה גורם לפגיעה זניחה, או שאיננו פוגע כלל במשאבי הים. גובה מפתח הרשת של מכמורתן, הוא לא יותר מ2-4 מטרים, גם אם זו גוררת בעומק של 100-200 מטר. ההשפעה של הצי היא זניחה. רק לצורך השוואה, בישראל קיימות 20 ספינות. בטורקיה ובמצריים, קיימות 2000 ספינות מכמורת בכל אחת.
הגבלת הדיג במכמורות, או איסור גורף על דיג כזה, ישים קץ לאספקת דגי ים מקומיים לצרכנים. "כ80 אחוז מהדגים הטריים שנמכרים בארץ – מקורם בדיג המכמורת", אמר בוועדת הכלכלה שדנה בתקנות הדיג המוצעות ב-8 בפברואר ניר פרוימן – מנהל אגף הדיג ופקיד הדיג הראשי. שיטות הדיג האחרות אינן מספקות מיני דגים אלה שרובם המכריע דגים נודדים. אם אנחנו לא נדוג אותם כשהם כאן אצלנו, ידוגו אותם בטורקיה או בסיציליה, ביוון או בקפריסין. וכך, ללא דיג מכמורת יחוסל הלכה למעשה הדיג בארץ.
רק לאחרונה פורסמו מספר מאמרים המראים בבירור כי שלל הדיג במכמורת נותר יציב במשך השנים, בניגוד מוחלט לטענות של הגופים הירוקים. "מצאנו כי במשך ארבעת העשורים האחרונים לא נצפו מגמות ברורות בשלל המוצע לרשת", כותבים הביולוגים הימיים איתי ואן ריין, יונתן בלמייקר ועמיתיהם, לאחר ניתוח יומני ספינת המכמורת 'מוטי'. "נראה שתוצאות המחקר אינן תומכות בתצפית המתארת ירידה חדה, בשיעור של פי 2.5 בעשור, שהוצגה במסגרת המיזם של החברה להגנת הטבע", הם קובעים. מנתוני אגף הדיג עצמו השלל בדיג המכמורת הוא היציב ביותר – כ-1,400-1,600 טון בשנה.
כיום מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק לרפורמה בניהול ממשק דיג בישראל. הצעת החוק מנסה לדחוק ולמחוק ענף מרכזי החוצה, בנימוקי סרק. גם פקיד הדיג הראשי, ניר פרוימן, העיד כי הדגים הנידוגים במכמורות הם הבריאים ביותר. בתקנות שהוגשו לאישורה של וועדת הכלכלה, נקבע כי השטח המותר לדייג יהיה לפחות 40 מטר מהחוף, במקום 15 מטרים לפי המצב היום, עיני הרשתות יהיו מרובעות ולא מעוינות, הדיג במכמורת יופסק לשלושה חודשים ועוד תקנות דרקוניות מעין אלה שאישורן יקפח את פרנסתן של מאות משפחות.
למזלם של דייגי המכמורת, הגיעו התקנות של משרד החקלאות - שגובשו בלחצם האדיר של הגופים הירוקים וללא שיתוף הדייגים - לשולחנה של ועדת הכלכלה של הכנסת. יו"ר הוועדה איתן כבל נזף על אופן הצגת הנתונים ובפעם הראשונה ניהל דיון רציני ומעמיק בנושא. "הדיון לא אפוי, לא רציני, והוא מהפחות רציניים שהוצגו בפנינו", אמר כבל לנוכחים, "כל חוק יש לו רגליים, יש לו כיוון, יש לו נקודות אחיזה. כדי לנסות לאחוז במשהו – אין לי אחיזה. אני אומר את זה בצורה חד משמעית".
אחד אחרי השני אמרו חברי וועדת הכלכלה כי הצעות החוק אינן מבוססות מחקר, נתונים, מידע, ניטור וכדומה. אלה פשוט אינם קיימים. המחקר האחרון הרציני בנושא היה בשנות ה-80.
"מבקר המדינה קובע כי במרבית השנים לא אסף משרד החקלאות כלל או באופן מספיק נתונים על שלל הדגים בים התיכון, או אסף נתונים חלקיים, עף על פי שניהול הדיג חייב להיות מגובה בנתונים מעודכנים. הנתונים שהוצגו הם של עשר שנים שלא קיימים", נאמר בוועדה.
בוועדה הוסבר כי חלק מדייגי המכמורת מוכנים לצאת מהים תמורת פיצוי הולם וחלק מהם רוצים להמשיך ולדוג, ובהתאם לכך אמר כבל כי הוא פועל למציאת פתרונות ברוח זו בשיתוף משרדי החקלאות והאוצר. דבר זה יביא למצב בו הצי יהיה זעיר והשפעתו, בטח הסביבתית תהיה בטלה בשישים. כל טענה בעניין גודל הצי לאחר יציאת ספינות נוספות, תהיה מגוחכת ממש. אין ולו מדינה אחת במדינות ה-OECD שהוציאה את צי המכמורת מהים. בלעדיו הדיג הוא דבר זניח ושולי.
בהקשר זה יש להזכיר כי צמצום של מספר הספינות כבר קרה בפועל וקיימת כבר משנות ה- 90 הגבלה על גודל צי בכל שיטות הדיג. הדייג הישראלי הגאה שהונצח אי אז על שטר הכסף, נאבק היום על פרנסתו. אנו נמצאים בהזדמנות היסטורית, לא פחות. ניהול ממשק דיג מהטובים בעולם יכול להיות במדינת ישראל. זה רק עניין של החלטה. צי כל כך קטן ורצועת חוף בה מספר מעגנות מצומצם הופך את יכולת ניהול הממשק לקל ובעיקר לזול. בעלות אפסית (רק עכשיו נתנו 2.5 מיליון שקלים ל-12 מגדלי דגים בגלל שינוי מכסות לקראת החג) יחסית של 4-5 מיליון שקלים בשנה, ניתן יהיה לספק לאוכלוסייה בישראל את מה שהיא ראויה לו – דגים טריים מהים שלנו באיכות מעולה. הכיוון חייב להיות פיתוח הדיג ולא חיסולו. מר ניר פרוימן – מנהל אגף הדיג ופקיד הדיג הראשי, ושר החקלאות – מר אורי אריאל, אנה קחו את האחריות המוטלת עליכם על פי חוק ונצלו את השעה ליצור במדינת ישראל ניהול ממשק דיג למופת.
גיל ססובר הוא דייג בדיג חופי, מזכיר יו"ר עמותת דייגי יפו, מחבר הספר 'הים שלנו' ובעל הטור "52 שבועות- 52 דגים".
