סוף סוף קיפלו את האוהלים. איזה בושות, שהבן שלי יגור ברחוב. חודש וחצי לא הייתי במספרה, התביישתי להראות את הפרצוף שלי שמה. ואני אמרתי לו, תבוא תגור אצלי. אני אתן לך את הכתובת, אתה הרי בטח כבר לא זוכר איפה אני גרה.


שאלתי אותו אם חסר לו משהו. הרי אבא שלו זכרונו לברכה עבד קשה מאוד כל החיים שלו כדי שלא יהיה חסר ל שום דבר. אני הרי על הילדים שלי לא חסכתי כלום. הכל הם קיבלו הכי טוב אצלי. לא כמו שרה שלונסקי, שהיתה קונה לילדים שלה בגדים סוג ב' באתא, ורוחצת את הרצפה בלי סבון. ולא שהיה חסר כסף שמה. בעלה היה חבר באגד, ושמה נתנו משכורות יפות, ועוד היתה לו רנטה. אבל גרוש לא היתה מוציאה מהכיס שלה, זאת.


אבל הוא אמר שאני לא אדאג, שהוא יודע שנתתי לו הכל, אבל צדק חברתי זה הממשלה צריכה לתת ולא נתנה.


אינגלע, אמרתי לו, אתה רוצה לספר לי שהממשלה לא נותנת צדק? את מה שאתה עוד לא למדת על חוסר צדק, אני כבר לא אשכח בחיים. לא אשכח ולא אסלח.


זה שבאאורופה הייתי נגנית פסנתר הכי מוכשרת בקונסרבטוריון של ורשה, ופה בקושי היה לנו כסף לשיעור קונצרטינה פעם בחודש, זה צדק? וזה שהבעל של שרה שלונסקי היה מקבל גם רנטה וגם בית הבראה פעמיים בשנה, זה צדק? וזה שהרומניה המנוולת מהפרפומריה באבן גבירול הפסיקה לתת לי דוגמיות, אבל לסימה שטרנשוס היא כן נותנת, זה צדק? ואיך שהאחים שלך התחתנו, זה צדק? וזה שעוד לא נרשמת לטכניון, זה צדק?


ובשביל מה אתה צריך לישון ברחוב? אתה תחטוף דלקת ראות. ואני אקבל התקפת לב. ואתה עם הדלקת ראות שלך לא תוכל לבוא להלוויה שלי, ואתה יודע כמה זה חשוב לי שתהיה בהלוויה שלי. ואיזה טיפוסים מסתובבים שמה. יש שם בחורה שלובשת כובע, שככה יהיה לי טוב. ואנשים עם שיער ארוך, שמעשנים ציגרטות. ובלי קולטורה. אני לא רוצה שתסתובב עם אנשים כאלה, כל החינוך שאני ואבא שלך נתנו לך ילך לאיבוד.


אבל אין עם מי לדבר. עקשן כמו פרד זה.


אז עכשיו, סוף סוף, קיפלו אותם, והוא חזר הביתה, ואני סוף סוף יכולתי ללכת למספרה לעשות פן. וסילביה, כמה שהיא שמחה לראות אותי. אמרה שכבר חשבה שקיבלתי את המחלה ההיא או מי יודע מה. ואני רק שתקתי, והשענתי את הראש לכיור של הבחורה שחופפת. יותר טוב שתחשוב את זה מאשר שתדע שהבן שלי ישן ברחוב.

 

אמיתי לגמרי 

פולניות לשמה 

חזק