עשרים שנה אחורה... (פייי איך הזמן עובר)
קיבוץ קטן, כשישים קילומטר מאילת, באתי לביקור אצל בן-דודי לבילוי ערב יום העצמאות.
כמה חברי קיבוץ עירוניים לשעבר כולם, "נחלאים" ככול הנראה, יורדים לאילת לבלות, למה בקיבוץ
משעמם רצח.
חבורת גברברים ללא טאקט ו"רחובותית" אחת שבאה לתקופת נסיון במטרה להקלט כחברת קיבוץ
ימנית קטנה ודי מעפנה (מקווה שתסלח לי אבל זאת המציאות). נכנסים לטרנזית מתחילים להדרים,
מתווכחים
מי נשאר סחי מספיק כדי לנהוג חזרה, ההיא אומרת "אני לא אשתה ותסמכו עלי שאני ינהג
בחזרה" 169s;חבורה של פרועי רוח לא צריכים יותר מזה כאישור לשתות עד דה לא ידע, ולחגוג יום עצמאות
כהלכתו.
שלוש וחצי ומשהוא מתחילים להאסף, כולם מסטולים ומבוסמי שיכר, ויש איזה דיבור שההיא, התחיל איתה
מישהוא, ונתנה גם היא בשיכר.
מציעים ברוב בגרות לישון בטרנזיט בפנים ועל הגג עד שמי שמרגיש שהוא לא שיכור ויכול לנהוג, יתעורר
ויחזיר אותנו אחר מישתה בביטחה לקיבוץ,
ואחד אומר אני נכנס פה לפאב לבקש להתקשר לקיבוץ
ולהודיע שלא ידאגו שמא קרה משהוא (אותם ימים עוד לא הופיעו הפלאפונים)
אממה כמו שאומרים ההיא אומרת "אז מה אם שתיתי אני רגילה לשתות ולנהוג קטן עלי סמכו עלי"
והיא כולה ארבע חודשים עם רשיון אז מה זה רגילה חח..
אבל את חבורת השיכורים הספיק לשכנע עוד פעם אחת לשאול "את בטוחה ?" אמרה "בטח אין בעיה"
יאללה נוסעים, עוד לא יצאנו מאילת וכולם כבר בסרנדת נחירות, כאילו יש תחרות מי נוחר חזק יותר.
אני לא מכיר מהם אף אחד מלבד בן-דודי וכבר נתקלתי בנחרנים, אני בוגר יחידת ח"יר, והרבה מצבים
שאנשים שפוכים וקרועים כבר הייתי להם עד, אבל זה משהוא שלא חוויתי עדיין, כנראה החירות של
אנשי הקיבוץ
לעניינינו, הדרך העולה צפונה מהכביש הצמוד לגבול המצרי, מתפתלת לאיטה ואני מנסה להשאר ער,
למרות העייפות והאלכוהול שרץ לי בדם, מנמנם קלות ומתעורר בחטף, מסתכל על הדרך, ועל
הנהגת, שואל "את לא נרדמת ?" אומרת "מה פתאום, תישן תישן" ואני מתוך חרושת הנחירות סביבי
מסתכל על החברה, כולם שנת שיכורים מעולפים, ואני עם דופק ברכות מעודף אלכוהול, רק מחכה
לרגע
שאקיא ולהרגיש הקלה, מהסוטול, עוצם עיניים ומידי פעם פוקח חצי עין (לא רגוע)
עוברים את בסיס "עובדה" ונישאר עוד כעשר דקות רבע שעה ימינה בצומת קטורה, ועשר דקות נוספות
נגיע ל"נווה חריף"
מישהוא מיזדקף ושואל "את בסדר" ההיא אומרת "הכל בסדר", אני מיזדקף מביט קדימה, מד המהירות
מראה מאה עשרים קמ"ש, אני יושב בספסל האמצעי,(בטרנזיט יש שלוש שורות ספסלים) מאחורי שלושה
מעובבים אחד עם השני נחירות כמו אופנעי שטח שיוצאים למרוץ. לידי שניים נוספים מוטלים ללא כל חיל
וקדימה ההוא שהתעורר ונראה בשליטה, ואומר לה "עוד מעט מגיעים לצומת קטורה" ההיא "כן אני יודעת"
אחרי כדקה, אני מבחין בנקודה זעירה בחושך, וההוא אומר, "מגיעים תכף לצומת קטורה, תאיטי"
וההיא "אל תדאג אני יודעת" אני מציץ במד המהירות, שאומר "מאה עשרים קמ"ש", עוד כדקה עוברת,
הנקודה הזעירה הופכת לאור לבן שמרחוק גדל, וההוא אומר "אנחנו מגיעם לצומת ופונים ימינה" ההיא
"בסדר בסדר אני יודעת, תפסיק להגיד לי, אני יודעת איפה אני" המד מהירות אומר "מאה קמ"ש"
ואני חושב בסדר האיטה, אפשר להפסיק לדאוג, אולי בכל זאת יש על מי לסמוך.
מד המהירות אומר "מאה קמ"ש" ההוא אומר "צומת" ההיא לא מגיבה, האור שגדל נראה מרחוק כמו
פס רחב שאולי יש עליו סימנים שחורים, ומהר מאוד הופך למולי לשלט עם הסימון חיצים לשני צדדים,
ונופלת לי ההכרה שזה סימון של צומת טי, מבט למד המהירות שאומר לי "מאה קמ"ש" מבט לצד הכביש
אני מזהה את צומת קטורה, והבוטקה שירותים לייד המבנה של המסעדה והעצים, ההוא שם ידיים על
הדש-בורד האור שהפך שלט נהייה ללא ספק ברור וחד כשאנחנו שועטים בדיוק לאמצע שלו, ניפלטת לי
צעקה "צוממממממתתת" ותוך כדי כולם קמים בבת אחת אני מתמקד בשנייה האחרונה במד אוץ,
נשמעת חריקת בלמים ה מד אוץ אומר באומללות "שמונים קמ"שששש" ווו.... בובוםם אנחנו מתנגשים
בשלט בעוצמה שמרוככת ע"י חביות ריקות שמסודרות מאחורי השלטטטט בדיוק למטרה זאת, וכשניגמרות
החביות ממשיכים לטפס על הגבעה המתונה עד לעצירה מוחלטת.
כולם כעט מרוכזים בחלק הקידמי של הרכב מי עלי, ומי על השימשה הקידמית שניזוקה ממש קלילות,
איך שמבינים מה קרה, ישר תלונות "אפשר ליסמוך עלי האא?" "יה מפגרת, מי נתן לך רישיון" וכאלה
אני בהלם שבכלל מישהוא יצא חי מהתנגשות כזאת, ותכלס כלום לא כואב לי כשאני מנסה להתרכז
בזה, והחברה מתחלים לחלץ ת'עצמם מהרכב.
פתאום ההיא, שעדיין אוחזת בהגה, שמה ידיים לאט על הראש, ולפתע נשמעת צעקה מפיהה "וואיי ליי,
מה עשיתי, וואי ליי" "מה עשית? כמעט הרגת את כולנו יה פוסטמה" מחזירים לה. "וואי ליי יה מפגרת"
ואני, שקצת התאוששתי מההלם, אומר לה , "וואללה את באמת דפוקה, תיסלחי לי" ויצאתי מהרכב
למרבה הפלא ששת החברה בלי לחשוב פעם נוספת, גוררים דוחפים ת'טרנזיט חזרה לכביש, זורקים לה
"גמרת לנו את כל הסוטול" וההיא כמו דג שבלע את הלשון, מניעים... וואללה מניע, מנסים ליסוע, יש
רעשים של חיכוך ככחח... אחד מוצא איזה בזנט חלוד דוחף ליד הגלגל מושך בועט, אומר, תנסה עכשיו
אשקרה האוטו נוסע, הרבה רעשי רקע אבל נוסע, ניכנסים כולם לרכב, כבר אור ראשון עולה.
נסיעה מקרקשת של רבע שעה והגענו לקיבוץ.
ההיא כמובן לא החתקבלה לחברות בקיבוץ, והבנתי שלא בגלל התאונה, היה לה איזה רקע פלילי כלשהוא.
אז זהוא זה ה"כשזה מכתוב זה מכתוב" שלי, מקווה שנהניתם
את זה אני יכול להבין. הבטחתי שאם אמצא - אביא לה.
מסתכל מקרוב ורואה שעל הקרס תפוסה לה שרשרת יפה... ונכון, על השרשרת משובצת שן של כריש 
sml44;ותדוג את המשקפים שלי 
