תחרות ההטלה, ומומי, העירו בי זיכרון מילדותי בקרית-ים, מכיוון שלצאת לים אני בקושי יוצא sml_bang;ואין חוויות חדשות, החלטתי לנסות ולכתוב קצת מזיכרונותי, נראה מה יצא. למומי אחזור מאוחר יותר. (האומנם זהו אותו ה'מומי'?)
ועכשיו לסיפור-
את שנותיי הראשונות שאני זוכר,(יש כמה שלא למה הייתי צעיר מידי) ביליתי בחיק משפחתי בקרית ים,
משם יש לי זיכרונות ילדות שאוכל לומר "מאושרת", ברקע התמימות של שנות השבעים המוקדמות, עם
האופוריה ששררה בארץ בעקבות הניצחונות במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור.
אבל אני גולש מהנושא.
הבלוק שלנו היה מיזוג גלויות אמיתי, רומנים מרוקאים פולנים הודים ארגנטינאים, כשממולנו מדרום
בלוק של גרוזינים נטו, ועוד כמה בניינים בהמשך השורה של גרוזינים. אחריהם שורה של בלוקים של
מרוקאים ששם היה פחד לעבור וקראנו לשכונה שכונת המוות! (עללה יוסטור). זה כבר נקרא קרית-ים
ב. (אנחנו קרית-ים ג) ומזרחית לנו כמה בלוקים חלביים כאלה שלא קורה שם כלום. ומזרחית להם
תימנים ומרוקאים בבתים חד קומתיים עם חצר מגודרת פרטית סטייל 'פטיו' ובתים דו קומתיים.
מערבית לנו ים (פחות ממאה מטר) וצפונית לנו דיונות של חולות עד למפעלים של הצבא, ומבחינתנו סוף
העולם. כשמצפון ומדרום יש מדשאה מטופחת שם נערכו והתרחשו משחקי ילדות שונים, מפגשים
חברתיים של כל אנשי השכונה או לפחות כך היה נדמה לי.
על משטח הדשא שמדרום לנו נקבעה גדר חיה של שיחי הרדוף הנחלים, בינינו לבין הבלוק של
הגרוזינים, גדר לא רציפה לגמרי כנראה בגלל כמה שתילים שלא צלחו את תלאות החיים ! וממערב גדר
דומה אבל עבותה יותר שהיוותה מקום נפלא להפלגה במסעות דמיוניים, בג'ונגלים סטייל מוגלי ורובין-
הוד, וגם מצבור בלתי נדלה של ענפים מהם אפשר להכין רוגטקות, חץ וקשת, שוט או סתם מקל הליכה.
היינו חבורה של בני ארבע עד עשר בערך, אני בן חמש בזמן התרחשות זו, כשאחי הגדול ממני בשנתיים,
מכונה ונחשב למלך הבלוק, למה צריך מלך? כי יש לנו מלחמה נגד הגרוזינים מהבלוק ממול, ואם יש
מלחמה אז צריך מלך.
חלוקת הכוחות הייתה שאחי מלך (והוא צלף באבנים שחבל על הזמן)(בעצם אולי בגלל זה הוא מלך)
ואני הסגן שלו, ובתור שכזה התפקיד שלי היה ללכת עם הבנות לאסוף אבנים לקרב לפני, ובמהלך הקרב
ולחלק אבנים ללוחמים, ואם צריך גם מים או מיץ פטל אם זה קרב ממש ארוך.(איך ההורים לא הפסיקו
את זה אנ'לא מבין) עוד כמובן היו אלי שהיה שנה מעלי, הלוחם wor:הכי טוב שלנו (שלימים נהיה ה"מלך" של
הבלוק אחרי שעברנו דירה) ואחותו הקטנה, ואודי שקטן ממני בשנה ויש לו אחות שקראו לה סיגל שהיא
לא הייתה משתתפת בקרבות, כי היא בת ! (שאותה לימים הייתי מת לת... אבל.. ) ונוריאל ההודי שאף
פעם לא הצלחתי להבין כמה אחים ואחיות יש לו, אבל הרבה
ועוד ילד אחד בקומה מתחתי שאניזוכר שהיה לו בסלון מלא פוחלצים של דגים, ואפילו שריון של צב-ים ענק, ואבא שלו היה יוצא כל יום
לשחייה במרחבי הים והאמננו שהוא לוחם שייטת אמיץ, (אולי זה נכון?). בקומה מעלינו גר ילד שלא
הרבה לשחק בחוץ ואבא שלו היה שוטר ותמיד היינו שומעים מהבית שלהם צעקות וקולות של מכות עד
שיום אחד באו חברים שלו מהמשטרה ולקחו אותו באזיקים וירדו איתו במדרגות וחשבתי שהם
משחקים בשוטרים וכאלה כי הם חברים שלו ושאלתי אם אפשר גם לשחק באזיקים, ואחד אמר לי שכן
אחרי שהם יגמרו לשחק אז יהיה תורי באזיקים, אבל הגיע הערב והיה צריך ללכת הביתה, ותורי לא
הגיע, ואולי, גם חשבתי על תורי באזיקים כמה ימים הלאה ולבסוף בטח שכחתי מזה, ובכל אופן מאז כבר
לא נשמעו צעקות מהבית שלהם, ואחרי כמה זמן גם הילד שלהם יצא לשחק איתנו פעם או פעמיים ואז
הם עברו דירה משם ולך תדע..
ועוד כאלו ואחרים שכבר אנ'לא זוכר. סך הכל אולי איזה שתים עשרה חברה.
יום אחד, בדרך חזרה מהגן, שהיה בסוף שורת הבתים של הגרוזינים, אני הולך עם חבר מהגן, גם גרוזיני
(אבל מהטובים), על שביל האספלט שבין הבניינים, הולך לכיוונינו גרוזיני גדול כשכל החלק גוף העליון
שלו נתון בגבס, מהמותניים ועד הכתפיים כולל הצוואר, בלי חולצה מתחת ושיער כתום אש גלי ארוך כמו
שהיה אז באופנה, הורדתי מייד מבט לרצפה שלא יחשוב שאני צוחק עליו ויעשה לי משהוא, אחרי שעבר
שאלתי בלחש את ידידי למה הוא הולך ככה, ואם הוא מכיר אותו, אמר שהוא נדרס ובגלל זה הוא בגבס,
והוא היה כמה חודשים בבית חולים וכן הוא מהמשפחה ולא צריך לדאוג! זה לא הרגיע אותי בשיט, שנים
הוא עלה לי בזיכרון כמשהוא מאיים שצריך להיזהר ממנו.
עוד באותו היום, בעצם בסוף השביל כשהיינו ליד הבית שלו, הוא החליט שהוא לוקח אותי שבוי, כי מזמן
לא הייתה לנו מלחמה wor:וכמובן שהסכמתי, הוא תפס לי ביד מאחורה והוביל אותי למקלט של הבניין שלו,
הדלת הייתה סגורה אז טיפסתי בסולם החירום של המקלט יש מן חלון כזה, ומשטח בטון קטן שאפשר
לשהות שם רק במכופף. , ואמרתי לו שזה יופי של מקום להיות שבוי,גם הוא עלה בסולם ושיחקנו בשבוי
ושובה כשהוא מנסה לתחקר אותי לגבי תכנון ארטילאי של מתקפה שתוכננה כביכול לעוד כיומיים, ואני
כמובן לא מוציא מילה! סותם ת'פה אמם..
אחרי זמן מה אמר שהוא עולה הביתה לרגע, חזר כעבור זמן שנראה כנצח, אמר שאכל צהריים (אמשלו
לחצה) ואמר שכחלק מהשבי הוא מענה אותי ולא מביא לי אוכל רק מימיה שסחב מהבית.
טוב כעבור זמן נהייה משעמם וגם נהייתי רעב, ורציתי טוב די מספיק, אבל אז בא חבר שלו גדול, ואמר
שהוא מוכן לעשות עסקת שבויים kap;ולתת לי ללכת להפסקת שבי כדי לאכול אבל רק בתנאי שהוא יקבל
איזה מקל קטן שהיה לי שהוא חשק בו. טוב הסכמתי למה הייתי רעב לגמרה, ונשברתי בעינוי חח..
חזרתי הביתה, אמא אומרת האוכל כבר קר אבל אותי זה לא מעניין אני טורף בחרפת רעב.
כשסיימתי לאכול הלכתי בשקט לחדר, היה לי חדר משותף עם אחי, ומיטת קומותיים, אחי חצי מנומנם,
השעה שתיים וחצי, ואני לוחש לו את סיפור השבי שלי, הוא מתעשת על עפיפותו ואומר טוב חייבים
לעמוד בהסכם >:Dולחזור לשבי, והוא כבר ידאג לחילוץ אחרי שיקום ממנוחת הצהריים.
וכך התפלחתי החוצה בלי שאימי תרגיש, אותם ימים (לפחות אצלנו) מנוחה בין שתיים לארבע היה ערך
מקודש !
חזרתי ליציאת החירום של המקלט, עולה בסולם, אין אף אחד. מחכה מחכה , שוכב לי על הבטון החשוף
הקריר, מהרהר בשבי ובשובה שאולי הבריז לי? צופה בשקט בחתול שמגיח נון שלט לטווח הצפייה שלי
ומתמקם על שפת רחבת הבניין עם הפנים לכיוון המדשאה, איך שהוא מתמקם ומסדר ת'זנב בכריכה
סביב הגוף, משום מקום מופיע איזה כלב בגודל בינוני שקוע בטיולו מרחרח פה ושם בסריקה, לפתע שם
ליבו לחתול, ומשם כבר הטבע עשה את שלו... shy2;השקט חזר אחרי ששני אלו הלכו לעשות את מה שהלכו,
ואני שקעתי לי בשינה
שגברה עלי עם השקט של בין הערביים.איפה שהוא מתוך נמנום אני מחבר קולות לצלילים וחוזר להכרה אט אט , הם לקחו אותו בשבי נשמע קול
מלמטה , הם בטח שמו לו מחסום לפה שלא יקרא לעזרה, אומר קול אחר, איפה הוא שואל בלחש אחר,
והלחש נשמע לי קרוב ומוכר, אני מסתכל לכיוון הפתח אבל יושב שפוף כמה שיותר רחוק , וברגע
שמופיעים פנים למולי במעלה הסולם, אני מתקדם לחזית בהתנשפויות כאילו באתי מרחוק, וחילצתי את
עצמי מעומק המקלט, למרות שהרגשתי שרואים לי סימן של מעיכה של שינה מהמסגרת מתכת של חלון
המקלט.
בוא, בוא בשקט, לוחש לי אלי מראשו השחום (מרוקאי) באנו לחטוף אותך בחזרה מהשבי. אני יורד
כאילו בהיסוס ורגליים כושלות, וממלמל זה לא לחטוף זה לשחרר, ואז חברי נוריאל (ההודי) ודורי אחי
תופסים אותי משני צדדי קרוב לבית השחי, וקדימה בריצה מהר מהר, לחצות את קו ההרדופים שמהווה
את קו הגבול בין המחנות, תוך העפת מבטים גנובים לאחור לראות שלא רודפים אחרינו, ונדה, אין כלום,
לא רודפים ולא בטיח, כאן עולות בי חששות שמא לא יאמינו לי לכל סיפור החטיפה, כשתכלס יש בזה
משהוא. מכל מקום מלחמה, שזה מה שניסינו לעשות אני וידידי מהגן, לא הצלחנו להרים, והוא בכלל
נעלם לי מהשבי, דבר שגרם לי למשבר אמון חריף לגביו!!!
מסקנות אישיות שלי מהאירוע היו שלא משנה מה אעשה אני עדיין קטן ומלחמות זה עניין של גדולים
שרק אחי הגדול יכול לארגן ואני, נגזר עלי להישאר הסגן מאחורי הקלעים עם הבנות, והגדולים (אחי
גדול ממני בשנתיים) להם עניין האיך להתחיל במלחמות.
עוד זכורות לי פעמים רבות במהלך ה"מלחמה" למרות שאני מסתתר מאחורי קיר בלוקים חלולים כאלה
שאי אפשר לראות אותי מהחזית, אבל אני יכול לירות עליהם עם רוגטקה, ודווקא שם היו לי הפגיעות
בפנים הכי קשות, למה דרך הפתח המלבני בבלוק האבן עושה ווידוא פגיע עם כמה ריקושטים מהבלוק
או שאי אפשר לחזות באבן שבמעופה ולנסות להתחמק, למרות שגם בשטח פתוח בניסיונות להתקדם
בריצה שפופה לעבר גדר ההרדופים, כדי לתפוס עמדה קרובה יותר למטרה, ראיתי את האבן טסה אליי
בכינון ישיר ובתלת מימד וללא יכולת להתחמק מפגיעה עד שנשמע ומורגש מין כזה טאקקק כזה לתוך
המוח ואם היה לי ספק אם נפגעתי או לא זרם קילוחין שמתחיל בחום ומיד אחרי זה פורץ ומציף את כל
הפנים וכואב, איי יי יי כמה כואב, עם פעימות לב וכאלה,ומיד גם כולם צועקים "הפסקת אש" "הפסקת
אש" על הפגיעות האלה יש לי איזה שבע-עשרה צלקות שיעידו ויספרו.
עוד אני זוכר מאותה תקופה שאבי עליו השלום היה לוקח אותנו לציד סרטנים בחוף, בעזרת רשת של
מקרר ישנה, היינו מחכים בשקט ליד החור שהסרטן עושה, מסתתרים בצד שבו יש את הקיר התלול
בחור,לא מהצד שהוא נכנס לתעלה, שהוא לא יראה אותנו כשהוא עולה במעלה התעלה, ואיך שהוא יוצא
זורקים עליו ת'רשת ומיד דורכים עליה, אם מצליחים סבבה משחקים איתו קצת ומשחררים. אם לא...
סיפורים מילדותי אוכל עוד להמשיך ולכתוב אם תבוא המוזה ואם יהיה ביקוש, אך רוצה אני כאן לקצר
שכן אני רוצה לחזור ל"מומי".
את קרית-ים עזבנו אני ומשפחתי בחופשת החנוכה של כיתה ב, הופ נדדנו לקרית-אתא.
בזמן דומה (חנוכה) בערך כעבור שנתיים נדמה לי, נגררתי עם אימי שתחייה, לביקור באותו הבלוק
רק אני והיא, לביקור אאצל חברה, אני לא מצאתי מה לעשות אצל אותה חברה של אימי, וכנראה שלא
הסתרתי זאת, אימי הציעה שארד לשחק עם ילדים בחוץ. סבבה יורד, רק מה הכול נטוש ושומם, ואין
נפש חייה
טוב סחבק משוטט בבלוק, אחר הצהריים של יום סגריר כזה, רואה על אחד העמודים כתובת "אלי מלך הבלוק" איי, חושב לעצמי, יא מנייאק.
מלך הלוק אה! אין אף אחד, משעמם.
רואה בכניסה השנייה כמה זוגות אופניים, בוחן לי אחד שמתאים
ויאללה מפטרל, קצת שלוליות על שבילי האספלט, רחבת הדשא כמעט מוצפת מים, בסוף הרחבה לכיוון צפון יש מין חומה נמוכה שבאמצע
יש בה פתח שמוגן על ידי גדר צינורות ברזל ומונעת גישה ישירה לכביש וצריך לעשות מין סללום כזה,
ושם נעמדתי ליד האופניים כשאני אוחז בקידון ביד ישרה יעני האופניים רחוקים מימני ופני פונים צפונה
לכיוון גבעות החול כשברקע עננים כבדים והים סוער מרחוק, ורעמים נשמעים lgt:מרחוק ורוח קרירה
של כמעט ערב.
עודי שקוע בדמיונות וביפי הנוף, את שלוות הפסטורליה מפלחת הצלפת שוט באוויר, ואני מרגיש
כאב איום מפלח את האחורה של שתי רגלי בחלק העליון!!!
מסתובב לראות מה זה היה! וילד קטן, קטן מימני בהרבה, שיער שחור משחור גוון עור כהה ופה רחב,
עומד מולי עם ענף הרדופים ללא עלים מונף לגובהה מאיים להביא לי עוד אחד!!!! וצועק, זה לא
אופניים שלך
חוטף לי ת'אופניים מהיד, עולה עליהם ונוסע על מדרכת האספלט לכיוון מזרח לכיוון השכונה של ה'ימנים' והמרוקאים.
ואני, בהלם מוחלט, מתחיל להרגיש בערה mad3;ופעימות לב,
באזורי ההצלפה, נוגע באזור, אחחח איזה כאבים!
מתחיל לעכל מה התרחש, הצליף בי המנייאאק הקטן
מאיפה הוא צץ בכלל ? אם היה בא מלפנים לפחות הייתי מוכן, הייתי קורע אותו
ועוד כזה קטן! לחלוחית מתגנבת לעיני, לא לבכות, חושב לעצמי, אתהגבר. אבל איזה כאבים
מתחיל לדדות חזרה לכיוון הבלוק, שם לב שנהייה יותר חשוך, וכל צעד שהולךמרגיש פימפומים של כאב עם דפיקות לב
בן-זונה קטן מתגנבת בי מחשבה, ומייד מתחרט עליה, מה, אסור לדבר ככה. אבל זאת רק מחשבה לא באמת חשבתי בקול, ועושה לעצמי הנחה, כן מסכים עם עצמי,
אם אני סובל ככה אז מותר לי לחשוב ככה! כן, כן, יה בן-זונה גומר בליבי החלטה, בן-זונה.
ותוך כדי קרטוע איטי לכיוון הבלוק, מרשה לעצמי קצת לשחרר איזו דמעה או שתיים sml10;ואז שם לב שכבר
לא כל כך כואב, ומנגב את הדמעות, והן נימרחות לי על היד, וזה לא מספיק לייבש אותן, אז משתמש גם
בחולצה, ותוך כדי נזכר בדמותו של הילד המצליף, וחושב אבל אני 'רמי' אח של 'דורי מלך הבלוק',
ואם היה את מי לשאול אז בטח שהיו מרשים לי באופניים, בטח מה, כולם מכירים אותי פה.
ונזכר שוב בדמותו של המצליף, אח איזה כאבים,
בואנה זה אח או דוד של אחד שהיה איתי בגן כשגרתי פה, וואלה! אני מכיר אותו, אני אלך אל החבר הזה (לא זוכר את שמו) ואני יגיד לו מה הוא עשה לי
וואלה קוראים לו מומי אני בטוח!!! אני יראה לו מה זה!
בינתיים עם מחשבות שרצות בראש גומר לנגב ת'דמעות מגיע לכניסה לבלוק, עדיין אין נפש חייה
בסביבה, אפח'ד לא ראה אותי חוטף תהצלפה, לא ראיתי אפחד מהבלוק הישן, וגם אף אחד לא ראה
אותי מושפל ככה על ידי פספוס כזה, מומי ככה קראו לו זה אני בטוח, נדלק האור בחדר המדרגות
ובחשש מי יופיע לי עכשיו, ובצעד קליל מופיע אימי למולי "או אומרת יופי אתה כאן, חשבתי שהלכת
לבקר חברים, היידה הולכים הבייתה! היה לך כיף?" שואלת, "כן, בסדר" אומר חלושות, שמח שירדה
כבר החשיכה ולא רואים שבכיתי, "היה לי כיף".
לא חזרתי לשם יותר, אלה רק לאחר שהשתחררתי משירות סדיר בצה"ל. עשיתי סיבוב באזורים שבהם
התגוררתי בילדותי ובנערותי, כמעיין סוף מעגל וכהודייה על שעברתי את השרות הצבאי בשלום!
אז זהוא, זה הסיפור ואם זה אכן אותו ה'מומי' אז אוכל לסגור איזה מעגל כלשהוא, אולי אם אראה תמונה
של מומי שלנו מאותה תקופה אוכל לוודא. ואם זה כן ואם זה לא, מזל שזה לא היה 'סקווידוויד' למה הוא
בטח יש לו הצלפה...
נהניתי מכל רגע 
