פורום הדיג הספורטיבי בישראל

מספר הרב ריסקין, רב היישוב אפרת בגוש עציון:

יהודי אחד הצליח לשרוד את השואה הנוראית והיגר לארה"ב. שם פגש יהודייה אשר גורלה היה דומה לשלו- שניהם איבדו את כל משפחתם וילדיהם בתופת הגרמנית...

התחתנו והקימו משפחה חדשה, שני בנים נולדו להם שם. התחלה חדשה.

לקראת הגעתו של הבן הגדול לגיל 18 החליטו לעשות עלייה לארץ ישראל, כדי שזה הבחור יזכה להתגייס לצבא.

עשו עלייה, ואכן בנם התגייס לצבא.

השתתף כלוחם במלחמת ששת הימים... שם מצא את מותו sml9;

נשאר בן אחד, יחיד להוריו. נצר אחרון.

עברו השנים, והתעקש אף הוא להתגייס לצה"ל.. גם כן כלוחם.

מלחמת יום הכיפורים לא אחרה להגיע, וגבתה גם את החיים שלו... sml11;

נשארו שני ההורים כמו במצבם הראשון, ללא משפחה, ללא ילדים, ללא המשכיות..

בגיל בו לא יוכלו להביא יותר חיים.. שוקעים בעצבות ובייאוש.

בזמן שישבו שבעה על הבן השני, הגיע הרב ריסקין לנחם אותם.

זוג הורים, שכל משפחתם המקורית הוכחדה בשואה, הצליחו במסירות נפש להשתקם, להביט קדימה ובזיעת אפם לבנות יחד בית חדש, הביאו חיים חדשים לעולם, בהחלטה אמיצה עלו בגאווה לארץ ישראל והקריבו את ילדיהם היחידים על המזבח...

"מה אני יכול להגיד להם?" שאל את עצמו הרב ריסקין בדרכו לבית האבלים..

ואכן שם, יושבים כולם ופשוט שותקים.

איך אפשר לנחם? מה נאמר להם? בשביל מה יש להם בכלל לחיות? מילא היה נשאר איזה ילד...

יושבים כך והזמן עובר, עשר דקות, עשרים, חצי שעה... שעה. אין מה להגיד. כל מילה נשמעת כ"כ מטופשת..

בשלב מסויים קם הרב ומחליט להיפרד מההורים השכולים.

"אם אינני יכול לנחם אותם, אולי הוא יצליח... כן, רק הוא, רק בורא עולם, יכול איכשהוא להצליח..."

"המקום אולי ינחם אותם..." ("המקום" ביהדות זה כינוי של הקדוש ברוך הוא)

בחיל וברעדה נעמד מולם הרב ובלב כבד אומר את המשפט אשר מסיים כל ניחום אבלים עפ"י ההלכה:

"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד".

מעיף מבט אחרון בראשו המורכן של האב השכול, מקווה שהמשפט יפעל משהו..

מתאכזב לראות שלא ופונה ללכת.

לפתע מרים האב את מבטו, ונראה שאיזה זיק נדלק בעיניו.

"המקום אמרת", הוא פונה לרב ריסקין...

"המקום ינחם אתכם...."

מביט האב ברב ומהנהן קלות בראשו, על פניו עולה לראשונה שביב של תקווה.

"המקום שאנו עומדים בו עכשיו.. ארץ ישראל..." הוא ממשיך.

"ארץ ישראל תנחם אותנו.. אנחנו בארץ ישראל, כבר לא בגלות, הבנים שלנו מתו לא באיזה פוגרום..." אומר ומביט ברעייתו, דמעות עולות בעיניו.

"הבנים שלנו מתו בשביל שנחיה כאן, במקום הזה, בארץ ישראל... הם לא מתו לשווא!"

"המקום ינחם אותנו".




כך צריך לצאת מיום הזיכרון.
מחוזקים, מתוך הכאב ובזכות הכאב.

מוקדש לע"נ של כל חיילנו הגיבורים, לוחמי המחתרות, ונפגעי המלחמות והטרור שמסרו את נפשם ממש על קידוש ה'.

 Candle-07-june; isrf@ Candle-07-june; isrf@ Candle-07-june; isrf@ Candle-07-june;

מרגש


Sent from my iPhone using Tapatalk

מרגש עד דמעות .


 

 
  בהחלט מרגש  sml10;