איזה בעסה!
במיוחד כשזה קרוב ונמצא בחוף הכי קטלני באיזור!
יש מילואים... ולפי החיסול היום גם לכם יהיה!!
אכן מבעס בהרבה מובנים....
אך לצערנו זו המציאות שאנו חיים בה...
אגב, בגילי המופלג פטור ממילואים...
א יצא לי להגיע למקצה מרכז לצערי.

אז נא למחוק אותי בבקשה נכון לכרגע
לא בא, יצא לי כל החשק מהמצב בדרום

אנדריי ורמי,
מבין אתכם ומבין לליבכם ולתחושתכם, מכבד את עמדתכם,
ובכל זאת הייתי שמח אם תשנו עמדה- וממש לא בגלל דגים או תחרות או פורום וכו'....
מדוע?! אסביר:
המלחמה הזו שמנוהלת נגדנו מטרתה איננה להרוג עוד 5 או 50 ישראלים,
במלחמה הזו ובדומות לה-
מטרתו המרכזית של האויב היא בראש ובראשונה לשבש את שגרת חיינו,לגרום לכמה שיותר ישראלים להינעל בבתים או לעזוב לחו"ל,
לגרום לכמה שיותר ישראלים לחיות בפחד ובמועקה ו"בבעסה" כהגדרת אופיר פטישי...
תזכרו במה התפאר נסראללה בתום המלחמה:
הוא לא אמר "הרגנו 50 אזרחים יהודים/ישראלים/ציונים (אגב, הם כיוונו לערים מעורבות
והרגו גם ערבים ישראלים...), אלא אמר: "גרמנו למליון ישראלים לברוח מהבתים או לשבת במקלטים".
התשובה הראויה והדרך הנכונה לנצח במלחמה הזו- מבחינת היושבים בעורף,
היא להמשיך בשגרת החיים הרגילה ולא לתת לכנופיות הטרוריסטים הללו לשבש את שגרת חיינו!!!אומרים נאה דורש נאה מקיים?! אז כך-
*במלחמת לבנון השנייה יזמתי יציאה לדוג באכזיב ביום השלישי למלחמה,
היציאה הראשונה שלי לז'רז'ור- היה איתי איתמר שלנו ששם לימד אותי לז'רז'ר...
משם המשכנו לנהריה, הפינגווין היה פתוח - נכנסנו לפרנס אותו קצת...
נכון שהיו שם בעיקר כתבים- שראו בנו פוטנציאל וראיינו אותי מה אני מחפש כשהטילים בדרך...
אמרתי כי מבחינתנו אנחנו מעבירים מסר ברור בתקווה שיגיע גם לחיזבאללה שאולי מאזינים לרדיו שלנו:
מצפצפים על הטילים שלהם, נמשיך בשגרה שלנו ונמשיך לעשות מה שאנחנו אוהבים- עם או בלי טילים,
עד שהיום בו נחגוג את הנצחון עליהם.
*בכל תקופת המלחמה יצאתי גם לעבודה בחיפה, יצאתי לדוג בסירה בחופי חיפה המטווחים,
הגעתי למעגן הדיג קישון (סמוך לאחר שנהרגו בסמוך 5 עובדי הרכבת) - כדי לתקן את הסירה
וכדי לסדר את ציוד הדיג שלי והמחסן בו אכסנתי ציוד....
*חיפשתי גם עבור מי אפשר לבצע קניות והבאת מצרכים לבית- היו לי כמה "קליינטים"...
*מעת לעת יצאתי לאכול צהרים במקומות המעטים שנותרו פתוחים בצפון- לחזק אותם...
*במלחמת עיראק הראשונה, בלילה שלאחר נפילת סקאדים בקריות ומפרץ חיפה-
הלכתי לאכול במסעדת מאמאמיה שנותרה אז פתוחה...
לא היה בזה שום עניין של אומץ או גבורה,
גם לא משנה אם היו או לא היו לי תחושות פחד,
היו אזעקות וקרה שבזמן אזעקות נשכבתי או ישבתי צמוד לאיזה קיר אם היה בסביבה-
אם כי קרה גם שנהגתי בטיפשות ועם שמיעת האזעקה נעמדתי וצפיתי לכיוון השמים...
התחושות ומידת הזהירות ברגע נתון אינם חשובים-
מה שחשוב היה מבחינתי הוא להמשיך בשגרה ובכך לא לתת לאויב לנצח.
תרומתי הקטנה מהעורף...
לענייננו,
לא אגיד לאיש "לשמור שגרת חיים" גם במחיר סיכון חייו- בזה כל אחד יחליט לעצמו,
עובדתית דאגתי במלחמת לבנון השנייה כי בנותי תהיינה במקום מוגן (רוב הזמן כאן בצפון עם
שבוע הפסקה במרכז)- אז הנה גם אני שיבשתי חלק מהשגרה שלי...
אבל כאשר אין מדובר במצב בו נשקף סיכון-
ההזדהות האמיתית עם תושבי הדרום והלוחמים אם יש מלחמה,
איננה בשבירת שגרת החיים- אלא בהמשך השגרה!!!!
אכן אני מסייג, לא הייתי הולך לדיסקוטק כדי לרקוד - אך גם בזה כל אחד כהבנתו.
די אם אזכיר מי מיד בתום יום הזכרון לחללי צהל,
איך שמסתיימים העצב והזכרונות העצובים והקשים-
מתחילות חגיגות יום העצמאות עם זיקוקים וכו'....
המסר ברור: זוכרים ומזדהים, אך מצווים אנו גם לחיות משמע גם לשמוח ולחגוג-
כי זו התשובה הניצחת למי שמנסה להמאיס עלינו את החיים כאן!!!!
בזה סיימתי ובחיוך...
