מייל שקיבלתי, הכותב שמו אורי נווה (לא ממנו הגיע המייל...)
----------------------------------------
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה – האומנם ? קיראו את שני הסיפורים  והקשר שביניהם.

 הסיפור הראשון:

בתחילת המאה העשרים אל קפונה שלט למעשה בשיקגו. הוא לא היה ידוע בדברים הֵרואיים שעשה, הוא היה כמובן ידוע לשמצה כמנהיג המאפיה, שעסקה בעיקר בסחר מחוץ לחוק במשקאות חריפים, הַמשך בזנות וכלה ברציחות.

לצדו של אל קפונה שרת עורך דין, יד ימינו, שהיה ידוע בכינויו 'אֵדִי הנוח' (Easy Eddie), ופיקחותו המשפטית השאירה את אל קפונה במשך זמן רב מחוץ לבתי הכלא.
'אדי הנוח' תוגמל כמובן ביד רחבה והוא ומשפחתו חיו כמו מלכים באחוזה רחבת ידיים בשיקגו, מתעלמים מהאכזריות שהושלטה ע"י המאפיה בשיקגו, שהוא כמובן היה מראשיה.

ולמרות מעורבותו בעולם הפשע נקודה אנושית רגישה אחת הייתה לאדי – בנו, אותו הוא אהב עמוקות. הוא ניסה ללמד את בנו להבחין בין טוב לרע, ולחנכו כך שיצמח להיות מישהו טוב ממנו עצמו. זה לא היה פשוט, כי עם כל כספו והשפעתו היו שני דברים שהוא לא יכול היה לתת לבנו: שם טוב ודוגמא טובה.

ואז הגיע היום שהוא קבל החלטה קשה – לתקן את הרע שהוא עשה כל חייו. הוא החליט לספר לרשויות את האמת על 'פני הצלקת' אל קפונה ובכך לנקות ולוּ במעט את שמו המושמץ ולהופיע בפני בנו כאדם עם אינטגריטי. הוא ידע את המחיר שהוא עומד לשלם אבל הוא העיד כנגד המאפיה.
ואכן, כפי שחשש, לא חלפה לה השנה וחייו נסתיימו בהתנקשות ביריות בסמטה אפלה בשיקגו. אבל בעיניו הוא הגיש את חייו כמעין מתנה מוסרית לבנו. המשטרה מצאה בכיסו פואמה גזורה מתוך ירחון, שנאמר בה בערך כך: שעון החיים מכוון רק פעם אחת ואיש אינו יודע מתי המחוגים יעצרו, מוקדם או מאוחר. עכשיו זה הזמן היחידי שיש לך. חייה, אהוב, עבוד מתוך רצון. אל תאמין בזמן כי השעון יכול להיעצר בכל רגע.

הסיפור השני:

מלחמת העולם השנייה יצרה גיבורים רבים. אחד מהם היה לוטננט בּוּטְש אוֹ'הֵר, טייס קרבי, מהטייסת של נושאת מטוסים ששהתה בדרום הים הפסיפי.

באחד הימים הוזנק להק המטוסים שלהם למשימה קרבית. כשהיה כבר באוויר הוא שם לב שמיכל הדלק שלו דולף וראש להק המטוסים שלו ציווה עליו לשוב לאנייה. בחוסר חשק בולט הוא התנתק ושב על עקבותיו לכוונה של נושאת המטוסים. בדרכו חזרה הוא הבחין במשהו שהקפיא את דמו.  הוא ראה להק של מטוסי קרב יפניים טס במהירות לכיוונה של ספינת האם שלו, שללא מטוסיה, שיצאו למשימת תקיפה, הייתה טרף קל. הוא ידע שלחבריו לא יהיה מספיק זמן לחזור ולהגן עליה. מתעלם משיקולי הביטחון האישי שלו הוא צלל לבדו לתוך מבנה מטוסי האויב מפעיל את כל תותחי הכנף שלו. הוא פגע במטוס אחד, נסק ושוב צלל, ופגע במטוס נוסף. הוא נסק וצלל ותקף עד שכל תחמושתו אזלה. הוא המשיך ותקף גם ללא תותחיו, מנסה לפגוע בהם פיזית עם מטוסו עד שפורר את הטייסת היפנית המופתעת וזו שינתה כיוון והתפזרה לכל עבר. כשמטוסו חבול ופגוע הוא נחת לבסוף בשלום על אניית האם שלו. המצלמות שעל תותחי המטוס סיפרו לאחר מכן את סיפור הגבורה שלו ואת הדרך בה חרף נפשו להגנת נושאת המטוסים. התברר שהשמיד חמישה מטוסי אויב.

זה קרה בשנת 1942 ועבור הפעולה הזו הוא קבל את אחד מעיטורי הגבורה הגבוהים ביותר  של הצי האמריקאי.

שנה לאחר מכן, בוטש נהרג בפעולה אווירית והוא בן עשרים ותשע בלבד. בעיר הולדתו ומגוריו החליטו להנציח את שמו והיום שדה התעופה או'הֵר  (O'hare ) בשיקגו נקרא על שמו ומנציח את אומץ לבו של בּוּטש או'הר.
בפעם הבאה שתגיעו לשדה התעופה או'הר בשיקגו, תעיפו אולי מבט בפסל שהוצב שם לזכרו עם עיטור הגבורה שלו בין הטרמינלים אחד ושניים.

כמעט ושכחתי לומר – כיצד קשורים שני הסיפורים הללו?

בוטש או'הר היה בנו האהוב של 'אדי הנוח'.

(לסיפור הזה הפנתה את תשומת לבי אורלי פרגר מאורלנדו, פלורידה)

בדקתי את נכונות הסיפור ואכן הוא נכון (להוציא אולי את הפרשנות השנויה במחלוקת על מניעיו של אדי או'הר כשהחליט להיות עד המדינה נגד אל קפונה), תהיתי - האם אהבתנו לילדינו והידיעה שאנחנו משמשים עבורם איזה שהוא מודל לחיקוי, משפיעים על מי שאנחנו בחיינו הבוגרים כהורים ?

הסיפור כל כך יפה, שויתרתי על כמה הערות סרקסטיות שחלפו לי בראש.

מדהים רפי
יש המון סיפורים כאלה מרתקים בהזדמנות אני יביא משהוא בסגנון שידהים לא פחות
אנחנו תמיד דוגמא לילדים אבל לא כל ילד "לוקח" את הכל.
אפשר לראות בכל ילד (במשפחה) חלק אחר שלך

בוקר טוב מומי ידידי היקר 

הוצאתה לי את המילים מהפה 

אהבתי , באמת סיפור שגורם לך לעצור ולחשוב רגע אחד