המציאות החדשה של ההסגר שינתה את מסלול החיים של כולנו. השגרה איננה, חלקנו מחוסרי תעסוקה, יושבים בבית, הילדים כמובן, וגם- אי אפשר לצאת לדוג (כרגע "רק" שבוע, אבל זה כנראה הולך להיות ארוך).
איפה הסיפור הזה פוגש אתכם? איך אתם מתמודדים עם המצב? וגם- איך אתם מתמודדים עם האיסור לצאת לדוג?

אצלי- אני עובד בענף חיוני, לכן ממשיך בשגרת העבודה, מה גם שבשגרה הזמן הנוכחי מאוד עמוס אצלי בעבודה, ועם כל המורכבויות של המצב, אני עמוס כפליים, עובד ימים ארוכים, ומנסה לתמרן. בין לבין, אשתי שכרגע לצערנו נותרה ללא תעסוקה, בבית עם הילדים, ואנחנו מנסים לייצר להם שגרה ותוכן.
מה עם המחסור בדיג? אני כבר מרגיש כאילו עבר חודש מהיציאה האחרונה   אני מטפס על הקירות, המחסור בדיג מעסיק אותי מאוד, ואני מפצה על זה בהרבה התעסקות ב"תמיכת דיג"- שיפצורים, קשירת אסיסטים, לידרים חדשים על כל הסטים, טיפולים וליקוקים לרולרים, וגם דרך הרשת- לומד, קורא, צופה בסרטונים, סיקורים וביקורות, מתעדכן בציוד החדש שהגיע ויגיע לשוק, וממתין....... יאללה, שיגמר כבר!

אצלנו עבודה מפוצלת , אז קצת מקנא בך שיש לך עומס.

לגבי הדייג , למי שגר צפונה מאילת, החורף הנוכחי עזר לנו עם הגמילה נראה לי 

מבחינת עבודה, אצלי די אותו דבר, רק רגוע יותר (עובד מהבית;))

לגבי הדיג, מתחילים להיות גרודים, נראה כמה נתאפק .
מקווה שתוך שבועיים תהיינה הקלות ונוכל לצאת חזרה לדוג (אני יודע שיש חברים שיוצאים גם עכשיו).

זה הזמן לעבודות יזומות בבית כגון לסדר את המחסן/ארון/ציוד דיג וכו'

האמת שמתרגלים לזה אני עובד מהבית ויוצא לי אפילו יותר לעבוד והרבה יותר להיות פרודוקטיבי.
מאמין שמי שלא עובד זה בעיה גדולה בשבילו ובטח אלו עם ילדים בבית זה מאוד קשה אני בטוח.
לי ספציפית זה אחלה ולא מפריע לי, לפחות לזמן הקרוב 

שום דבר מיוחד... הכל בראש....
עובד מהבית וממילא גם ברגיל רוב הזמן אני על המחשב...
יותר זמן עם הילדים - לפעמים מתיש אך גם הם מתחילים להתרגל להעסיק את עצמם...
בסופו של דבר זה יעבור - והיו תקופות דומות...
לפי זכרוני -
במלחמת לבנון השניה המצב בצפון היה די דומה, רחובות שוממים...
אם כי אז ולהבדיל מהיום - הסתובבתי בחוץ לא מעט, כיום נמנע....
מניח שבתוך כמה חודשים זה יעלם וזה יישאר בזכרון בתור עוד קוריוז - למעט אצל מי שאיבד קרובים...

אז יש לי הצעה לממשלה:
בקרוב, בואו נגיד אחרי ליל הסדר, להתחיל לשחרר לאט לאט...
אני ממליץ קודם כל לשחרר מהסגר את המז'רז'רים 
על פי רוב אוכלוסייה צעריה ובריאה,
שעוסקת בפעילות יחידנית (להבדיל מהחברותא של דייגי פתיונות, שלא לדבר על אחוות היוצאים בסירה).
שחררו אותנו לשבוע שבועיים, כי הכנרת אמורה להתחיל להתעורר, ונראה מה קורה...
הסיכון -עלינו!

הידיים מגרדות ואי אפשר לצאת לדיג בסירה.
בנוסף, פתאום הגב תפוס וממילא מרותק למיטה.
אבל התגלה לי דבר נפלא.
אנחנו הזוג המבוגר ביותר אצלנו בבניין, והשכנים הצעירים דופקים בדלת ושואלים מה אנחנו צריכים.
אתמול אחד השכנים עשה לנו קניה של מצרכי יסוד מהסופר.
היום זוג נוסף, דפק בדלת ואמר אנחנו הולכים לסופר אתם צריכים משהו?
ביקשנו מצות וביצים
השכן החביב התקשר מהסופר ואמר אין ביצים רגילות יש רק ביצי חופש האם לקנות?
כשחזרו עם המצרכים נתתי להם שתי מנות של ברבידות מנוקות מהמקפיא מהדיג האחרון.
וכדי שתבינו, אנחנו גרים בתל אביב העיר המנוכרת, שביום יום רק אומרים שלום שלום במדרגות.
אכן יש לנו עם נפלא שמראה ערבות הדדית מהי.
תודה לכם שכנים נפלאים.

עם ישראל חי, ראובן. לא אוייבים מחוץ, ולא אוייבים מבית, ובטח שלא איזה וירוס מזורגג, יכניעו אותנו, ולהיפך- הזמנים האלה מזכירים לנו את האופי האמיתי שלנו, מחזקים ומגבשים, בדיוק כמו שנכתב עלינו בימי עבדות מצרים- "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"
שבת שלום!

בס"ד

ללא ספק, עם ישראל הוא עם מדהים.
גם במקרה שלי, ההורים שלי שהם גילאי 70 פלוס אמרו לי שאחד השכנים (שהגיע ממש לא מזמן לגור בבניין) עולה כל יום לראות ולשאול אם צריכים משהו - ואפילו זורק בשבילם את הזבל. הדבר הזה מאד מרגש אותי. יש כמובן עוד יהודי מדהים שפגש את ההורים שלי רק פעם אחת ממש לפני שכל ה"קורונה" הזו החלה. הוא גר קרוב להורים שלי ומתקשר ועושה להם קניות כל פעם שהם צריכים. אלו דברים שאני אישית נדהמתי מהם מאד - בטח ובטח בדור הזה שאיבד הרבה מהיכולת התקשורתית-חברתית (בגלל "מגפת" הפלאפונים/טאבלטים/מחשבים).
אני יודע שאני (שגר בעיר אחרת מההורים שלי) רוצה לפגוש כל אחד מהם לאחר מכן ולהודות לו מקרב לב על העזרה והאכפתיות - כי זה ממש, אבל ממש לא ברור מאליו.

קובי, אני אוסיף על מה שאמרת ואומר:
והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו, מידם.

זה בדיוק מה שמיוחד בעם שלנו בזמנים קשים תמיד כולם נותנים יד לעזרה לכל מי שצריך!
זה מדהים וזה ממש לא מובן מאליו וזה פשוט מרגש וכייף לראות את זה.
יש לנו עם מיוחד עם כל החרא שהוא לפעמים ביום יום ברגעים החשובים כולנו אחד.

איזה כיף לקרוא את זה

אצלנו יש יותר אוויר כי גרים בקיבוץ אז יש יותר מרחב.

אני עובד חיוני ואשתי בחל"ת.

כבר שכחתי איך מסובבים רולר  .

מה שיותר מפריע לי זה שאני לא יכול לראות את הכנרת. בפעם האחרונה היו חסרים לה קצת מעל מטר ועכשיו בערך 30 ס"מ. אם יפתחו את הסכר ולא אוכל לראות - פיספוס גדול.

כל המשפחה מפנטזים על נסיעה לכנרת....

בריאות לכולם.

לצערי גם אשתי וגם אני בחלת.

קשה להיות סגור בין 4 קירות עם 2 ילדים קטנים שהפרסומת של אנרג׳ייזר קטנה עליהם.

נגמרו הרעיונות להעסיק אותם, כמה אפשר לנקות, לסדר, לשפשף וכו....

מה שכן, היה זמן לסדר את ארון הדייג ולתקן מה שדחיתי חודשים. עכשיו אין תירוץ של זמן

ככה עוזרים לאבא:

אחלה היזדמנות לבלות עים המישפחה