
מסתובב, נוחת בכפר נחום. החברה מהברית לשעבר כבר פרושים, עוד מחמישי. הוציאו בלילה 2 קרפיונים, וזהו. לי יצא רק שפמנון , היה יום נעים, תודה לבורא.
מגיע שבת. האשה לא יוצאת לחתור, הים גבוה. רוצה טיול. מתקבל. איכשהו

לכיוון עין גב. ציוד הדייג עדיין באוטו, מבקש אישור לשעת דייג. מקבל. אני יודע, השעה לא, והסירות כן, ההיגיון לא עובד
פה. מתמקם על הרציף, חכה אחת, מתקן לחכה ולעבודה. זריקה שניה, אני קולט סירה יורדת למיים משמאלי, ומתחילה לשוט לא ישר לפנים הכינרת אלא ימינה, לכיווני. צועק לפופאי, יש לי חכה במים, מניף ידיים, מסמן.
כלום. מאוחר לגלגל, הבן זונה עולה לי על החוט, החכה בדרך לעוף מהסטנד. מחזיק את החכה וניפרד בעצב מהחוט בד שעוזב את השפולה בקצב שלא ראיתי עד היום

בסוף החוט מתפוצץ, נשאר עם זלזל על השפולה. מתקפל. האשה חוזרת, כולה אושר מהטיול שלה בפרדסים סביב, ושואלת "נו, איך הלך הדייג"?
לא נורא, נתגבר, הכינרת תהיה שם גם שבוע הבא, וגבוהה

שבוע טוב
