בס"ד
הסיפור הוא על אחד מעמודי החסידות בעם ישראל, הלא הוא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זצוק"ל.
אותו רבי צדיק היה ידוע בסניגוריה שלו עבור כל אחד ואחד מעם ישראל. כל כך היה ידוע בסניגוריה שלו עד כדי כך שעד היום הוא ידוע בכינוי "סניגורן של ישראל".
ולעצם הסיפור,
מדובר על ערב יום כיפור שכל אחד ואחד תורם כסף לפדיון נפשו. ובאותה שנה הצדיק אמר שלפדיון הנפש צריך סכום כסף גבוה עבור כל אחד ואחד. הסכום הוא רובל אחד עבור כל נפש - סכום כסף גבוה מאד באותו הזמן.
ומעבר לכך אמר הרבי שהשנה הוא לא יוותר לאף אחד על הסכום.
לכל הקהילה זה היה דבר קשה לביצוע, אבל כל אחד עשה את המקסימום והצליחו לבסוף להשיג את הסכום. למעט אשה ענייה אחת עם בנה התינוק שלא היה לה מספיק עבור שניהם (היה לה רק רובל אחד), היא בקשה שירשום לפידיון את שניהם אבל הצדיק לא הסכים.
יום הכיפורים בפתח ואין עוד מספיק זמן, והאשה הסתובבה ברחובות לנסות להלוות כסף אך ללא הצלחה, חזרה לרבי שיוותר לה כי היא נסתה אבל ללא הצלחה. הרבי סירב והציע שירשום אותה ולא את התינוק, כי התינוק ממילא הוא ללא חטא.
האשה סירבה והציעה שירשום את בנה והיא לעצמה זה כבר לא משנה.... ואז הרבי קפץ משמחה, כי לזה הוא חיכה. שכמו שהאמא ויתרה עבור בנה- כך הוא מבקש מבורא עולם שיוותר לעם ישראל אשר הוא בנו. ורק בסוף הבינו שהרבי בכלל לא רצה, לא היה מעוניין ובכלל לא לקח את הכסף.
קשה להסביר את המציאות הזו בדור שכזה, אך בהיסטוריה של עם ישראל, הרבנים הצדיקים האמיתיים בטלו הרבה גזירות רעות.
כשמגיעים לסוף מבינים ולא רק את הסיפור הספציפי -
אלא את החכמה העצומה שיש ביהדות ובכלל זה כמובן חכמת חיים אך לא רק
