נתקלתי בכתבה הזו עם אותה כותרת של הדיון -
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/050/556.htmlמכאן הטריגר שהביא לתגובה שכתבתי לפני כמה דקות כאן-
http://www.israelsportfishing.co.il/index.php?option=com_smf&Itemid=41&topic=16070.0================================================================
מתוך הכתבה - קראתי בעניין רב ומאוד אהבתי את הכנות והישירות של הבחורה המיוחדת הזו:
"היא מורעלת על הצבא, שרה את ההמנון, מתרגשת לראות את הדגל מונף וגאה להיות ערבייה""בארנק של רב"ט אלינור ג'וזף יש פתק ירוק עם ציור של מגן דוד והכתובת:
"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". בכתב יד. את הפתק קיבלה רב"ט אלינור ג'וזף,
הלוחמת הערבייה הראשונה בגדוד קרקל של צה"ל, גדוד החי"ר שמשלב לוחמים ולוחמות כחלק
מתפיסת צה"ל לשלב בנות במערך הלחימה, ממפקד המחלקה שלה. עכשיו היא לוקחת אותו איתה
לכל מקום, כמו קמע.
"משפט שמחזק אותי", אמרה השבוע, כשנשאלה איך היא מתחברת לדברים שכתב אהוד מנור.
"כל פעם שקשה לי, אני קוראת אותו. כי נולדתי פה. האנשים שאני אוהבת חיים פה. ההורים שלי,
החברים שלי. זאת מדינה יהודית? נכון. אבל זאת גם הארץ שלי. אני לא מדמיינת את עצמי גרה
בשום מקום אחר. אני חושבת שכל אדם צריך להתגייס. אתה חי פה, גר פה? לך תגן על המדינה שלך.
מה אם אני ערבייה?".
היא נולדה בגוש חלב (ג'ש). משפחה ערבית-נוצרית. היום, כשהיא מציגה את עצמה,
היא אומרת שהיא "ערבייה, נוצרייה, ישראלית". בסדר הזה.
אבא שלה היה לוחם בצנחנים, שירת בקבע ואחר כך גם במילואים... משפחה "ערבית מודרנית", היא מעידה על הבית שבו גדלה. למדה בבתי ספר ערביים, והחברים שלה,
עד שהתגייסה, היו כמעט כולם ערבים.
בגלל זה היא מתגעגעת, כשהיא בבסיס, "לדבר ולשמוע קצת שירים בערבית". יש לה מבטא כבד,
אז תמיד שואלים אותה מאיפה עלתה לארץ. "אני זוכרת שעליתי לאוטובוס שלקח אותנו לטירונות",
אמרה השבוע. "אמרו לי: 'מה, באת מדרום אמריקה?'. אמרתי: 'לא'. אמרו: 'אה, עולה חדשה?'. אמרתי:
'מה פתאום? לא עולה ולא חדשה'. אמרו: 'אז מה?'. 'ערבייה', אמרתי. 'מה, דרוזית?'. 'לא. ערבייה'. 'ערבייה-ערבייה?'. 'כן. ערבייה לגמרי. במאה אחוז'. לא האמינו לי".
בבית ספר למדה אמנם אזרחות והיסטוריה, אבל לא שום דבר על צה"ל. אחר כך, כשכבר התגייסה,
ביקשו ממנה "להסתדר בשלשות", והיא ניגשה למפקדת ושאלה: "מה זה". המינוח היה לה זר.
בסופו של דבר, הגיע הזימון לגיבוש. רב"ט אלינור נקראה לבקו"ם. שם הסבירו לה שתצטרך לחתום
על שנת שירות נוספת, אם תתקבל להיות לוחמת. בנוסף, אמרו לה, תצטרך לעשות טירונות מחדש.
הפעם טירונות קרבית. "את באמת רוצה לוותר על עוד שנה מחייך?", שאלה אותה הקצינה בבקו"ם.
ג'וזף התעקשה. "אני רוצה להיות לוחמת", היא משחזרת את מה שאמרה לקצינה. "אני יכולה לתרום יותר".
"את יודעת", אמרה לקצינה, "לפעמים אני נוסעת ברכבת, בדרך הביתה, ואז אני שומעת שיחות
של לוחמים. בנים. אני שומעת אותם מספרים: 'היינו בשטח', 'היינו בפעילות'". "אני מקנאה", אמרה לקצינה.
"זה נותן לי חשק. גם אני רוצה להרגיש לוחמת, לחוות את כל החוויות האלה. לאכול מאותה צלחת, אותה
מנת קרב, לרוץ יחד, להסתער יחד. שם אין ערבים ויהודים, שם יש חברים אמיתיים". אחר כך לקחה את
הטפסים וכתבה עליהם: "לוחמת", "לוחמת", "לוחמת". שלוש פעמים.
כבר עכשיו, בטירונות, היא מכריזה על עצמה "מורעלת". היא מצוידת בכל סמלי הקרקל. כיסוי לדסקית,
כיסוי לשעון, דגלים. ההורים שלה מגיעים לכל טקס מחיפה. אבא גאה ואמא המומה, היא אומרת. גם הבנות שאיתה בגדוד הבטיחו לבוא אליה הביתה, לבקר.
"בגלל שהן סקרניות", אמרה , "לראות איך גדלתי". היא אמרה להן מיד שהיא ערבייה, ומאז לא מפסיקים
לשאול אותה שאלות. "'למה את פה?', זאת השאלה שחוזרת, כאילו יכולתי לבחור בחיים אחרים".
מה את אומרת?
"שזאת המדינה שלי, שאילו הייתה לי בעיה עם זה, לא הייתי נכנסת לתוך המערכת הזאת. לא הייתי
מכניסה את עצמי למשהו שגדול ממני, מבחירה".
בעוד כמה שבועות תהיה לגדוד שלה השבעה. בהשבעה הזאת, בין השאר, יושר ההמנון הלאומי,
"התקווה", וגם יניפו את הדגל. איך היא מרגישה כשדגל ישראל מונף, שאלתי אותה השבוע.
"אני מתרגשת", אמרה . "כשהדגל מתנופף ברוח, הלב שלי דופק חזק. ותמיד, תמיד בהשבעות יש רוח".
===============================================================
העתקתי חלקים נרחבים, הכתבה המלאה בקישור...